כל הבוקר התעסקנו עם חלוקת המתנות לפי משפחות. ערמות מילאו את הסלון כמו הררי חול קטנים שיצרו טרמיטים. אילו הייתי מתעסקת עם המתנות בכוחות עצמי, הייתי מרכזת את כל הכבודה בקו ישר בצמוד לקיר שמאחורי השולחן - אך מכיוון שחדווה היא זו שממונה על הסדר, והיא תמיד הייתה מבולגנת וכך נשארה, זוהי התוצאה הנהדרת. שתקתי.
הנקישה הראשונה על הדלת הִכניסה אל הבית מגש סושי מרהיב ביופיו שהכינה מימי. ישלמו לי ואני לא אגע בדבר הזה. חדווה עשתה עצירה מהעבודה וחיסלה פס שלם של אצות ודג נא.
"זה טעים", היא הצביעה על המגש בפה מלא. "כדאי לך".
"תעזבי אותי", אימצתי אלי את כרית הדוכיפת של אמא. "אני זקנה בשביל הדברים האלה". חיבקתי חזק יותר את הכרית, מתגעגעת לאמא שלי כמו שהרבה זמן לא הרגשתי. העברתי יד על הוורידים הבולטים שבידיי.
מאוחר יותר השאיר אלקנה מאחורי הדלת מגש מעוצב עם פירות חתוכים. "אני מבטיחה לך שצילה קיבלה את זה מאיזה זוג הורים מוקירים", הוכרחתי לשתף את חדווה בחשדותיי תוך כדי נגיסה בעיגול אננס בשרני ואקזוטי. "צילה לא יודעת לחתוך פירות. היא לא אוהבת ובקושי קונה. ואין לה זמן לכלום".
חדווה העיפה עלי מבט מעם השטיח הפרסי. ישובה הייתה בברכיים כפופות, מנסה לכווץ את הערמות למען נוכל להסתובב בחדר. לא עלה בדעתה להעביר את השקיות לקיר ובכך לצמצם את הבלגן. הוספתי לשתוק. "את לא עונה לה". היא הבליעה.
"אני כבר לא מסוגלת לדבר עם אף אחד בטלפון. עוד שיחה אחת עם המכשיר הזה ואני מתחרשת לגמרי".
"טוב, אמא..." גיחוכה הצוחק והנבוך הרים אותה מהשטיח. "את לא צריכה לפטפט איתה ארוכות, רק תעני ותהנהני בראשך ותגידי תודה. היא מבחינתה מרגישה שהיא מתאמצת מאוד להשיג אותך ורוצה לשמוע שאת בסדר".
"שתשאיר הודעה אצל המזכירה שלי. אני צריכה מנוחה מטלפונים". התעקשתי.
"יש לך חוש הומור, אמא", היא התקרבה לכיווני. חבל שהיא לא הולכת באופן יומיומי עם המטפחת הוורודה הזו.
"שום חוש הומור". התרעמתי. "אני מבינה שלא קישרת בעצמך שאת המזכירה שלי כרגע. תגידי לה שתנסה להתקשר בערב כי עכשיו אני עייפה וחסרת מצב רוח. וזה לא אישי".
לא אישי. תמשיכי לשקר, חנהלה. אישה בת שמונים ועדיין משקרת.
*
בשעה ארבע הגיע המתנדב מ'חסדי עמרם'. מתבקש היה שאכנס איתו לחדר, הרי את יוסקה ליוויתי בכל מצב שהוא במהלך חיינו גם בתקופות לא פשוטות. הפעם נותרתי לעמוד בפתח החדר, עוכבת בדריכות אחרי המתנדב שמלבד עיניו, היה מכוסה לגמרי בעטיפות מגן שונות. עוד אסטרונאוט שנחת אצלנו בבית. רק איפה הירח הנעלם?
הוא בדק את יוסקה ואז הסתובב לעבר חדווה. "הסיטורציה שלו נמוכה מאוד. גם הנשימות לא מוצאות חן בעיניי. אני ממליץ לחבר אותו למחולל חמצן". חדווה לא השמיעה הגה, רק הניעה את ראשה לאות שהיא מאשרת.
"זה בסדר?" פנה אלי המתנדב.
אף אחד לא חשב לשאול את יוסקה. הוא שכב רופס על המיטה ובקושי הגיב. המתנדב חיבר אותו לחמצן שהביא עימו וקול בעבוע דק מילא את החדר.
"איך זה?" הוא שאל.
"טוב". השיב יוסקה.
"אני אבוא לפה שוב בשעה שמונה לראות מה מצבו. מה עם אופציה של אשפוז בבית חולים?" העלה האסטרונאוט רעיון מכוכב אחר.
"לא כרגע", הודיעה חדווה נחרצות. מי שואל אותי בכלל. "זה נראה מסוכן?"
"אני לא יודע אם מסוכן. רגיש". דייק המתנדב. "נעמוד בקשר. נראה בעוד כמה שעות איך מתפתח".
האסטרונאוט הלך, ואני פרשתי למנוחת צוהריים מאוחרת.
שעה לאחר מכן חדווה העירה אותי מהשינה. ניסתה לעשות זאת בעדינות, אבל ביננו – איך הקמה משינה טובה יכולה להתבצע בצורה עדינה? הפרה בוטה של חלום נפלא לעולם לא יכולה להיות רכה ומתחשבת.
"אמא..." ריססו מילותיה את אוזניי. "בעוד חצי שעה אלקנה אמור לבוא לפה לקחת אותך לבדיקת הקורונה.
"תגידי לו שאני לא באה". לא התהפכתי לצד השני כי לא היה לי כוח. לפיכך רק הוספתי: "ותתקשרי לאלישבע לשאול מה שלומה. אני דואגת לה".