תקציר: יוסקה וחנה נסעו לאכול ארוחת צהריים במסעדה וממתינים שיתפנה מקום בפנים. הרב זלזניק, ראש הישיבה של הבחור שהתעטש על יוסקה, מתקשר ומסכים עם יוסקה שקרה משהו חמור. יוסקה מחליט שלא לשכנע את אלקנה שצילה תקבל את רבקי לסמינר שלה. אומר שהגיע הזמן להרפות.
יוסקה לגם בשלוקים קלים את משקה הלימונדה הצונן. קוביות קרח צפו בראש הכוס והשמיעו צליל חד בעת שהתנגשו האחת ברעותה.
הוא הזמין כפתיח סלט חסה עם גבינת חלומי ושלל פיצוחים, וכשהמלצר שאל אותו אם הוא מעוניין בלחם מלא או לבן, הוא אמר שזה לא משנה כי בכל מקרה הוא לא מתכוון ליטול ידיים.
"אין לי כח לקום לכיור", הסביר בפשטות, כמו ילד בן שש שאומר שאין לו חשק לברך ברכת המזון. החרש החרשתי בעת הזאת.
לי דווקא אין בעיה לקום ליטול. לחמנייה מצופה בכל הזרעונים שקיימים בעולם מגיעה מהר מאוד עם שתי קוביות חמאה בסלסלת קש, למען אתחיל לשבוע טרם יגיעו הדגים המטגנים כרגע במחבת.
הנייד של יוסקה מצלצל שוב כשאני עושה את דרכי חזרה לשולחן אחרי הנטילה, ואני תוהה ביני לבין עצמי האם לא הגיע הזמן לנתק אותו. כשם שהשארנו את הניידים שלנו ברכב כשהלכנו ל'דיזיין פוראבר', כך היה עלינו להותיר אותם בצימר 'ירוק בטבע'. שישים שנה אנחנו נשואים, ועדיין לא מצליחים להיות באמת לבד.
הפה של יוסקה מלא בחסה בעת קבלת השיחה. "זה דחוף?"
מצחו מתקמט עד לעומק הצלקת הטרייה, עלי החסה נתקעים בגרונו והוא משתעל קמעה כדי לשחרר את החסימה. "יש לכם קורונה?!?! אוי ואבוי!!!"
תחושת נימול פושטת באיבריי, הפינג פונג עדיין משחק בתוכי. פום. פום. "יוסקה, מי זה?!"
הוא אפילו לא שומע אותי, מסובב מזלג בסבך הירק בקערה שלפניו. "ואיך אתם מרגישים? אה, זה עדיין תקין. טוב, תשמרו על עצמכם ותהיו עירניים. אמא ואני חוזרים מחר בערב ונשתדל לראות מה אנחנו יכולים לעשות בשבילכם. בינתיים תזמינו פיצה על חשבוננו עם הרבה פטריות ובצל כמו שאתם אוהבים ושני בקבוקי קולה. תגידו שיביאו לכם מהמקרר, לא מהמחסן, בסדר? שלום, שלום".
הוא מסיים את השיחה ומביט אל תוך הסלט. "ליהושע ולאלישבע יש קורונה. רבקי, שלמה ובתיה חיוביים, היתר יצאו שליליים. הבנים בישיבה בסדר. עכשיו הם בבידוד. מרגישים טוב בהתייחס למחלה".
אני משתדלת לנשום עמוק ולהירגע. לא כל כך מצליח לי. אלישבע עם קורונה. היא לבד, אין לי דרך לעזור לה. אבל יוסקה אמר שיזמינו פיצה, וזה גם משהו. לפחות הם מרגישים שאכפת לנו.
"רק שתהיה בסדר..." מלמלתי. "שתחזיק מעמד עד הלידה".
מזלגו של יוסקה הונף אל על וקובית חלומי עפה הישר אל סלסלת הקש שלי. "יש לה זמן. והיא תהיה בסדר, היא ילדה חזקה".
"מתי הם הספיקו לחלות בקורונה?" תהיתי תוך כדי נגיסה בלחמניה הפריכה. "לא שמעתי מהם שהם לא מרגישים טוב".
קוביה נוספת נחתה בסלסלה. "כבר דיברנו על זה. הילדים לא רוצים להדאיג סתם, ותאמיני לי, עדיף ככה".
"אם הם חולים בקורונה..." חישבתי באטיות, "זה אומר שלא נפגוש אותם בברית מחרתיים. חבל... אני כל כך מתגעגעת אליהם".
האכזבה חנקה את גרוני. התאפקתי כדי לא לבכות. אנחנו נהנים לנו במסעדה, אבל את הבת, את החתן ואת הנכדים, אין לנו דרך לראות.
שני מגשי דגים מעוצבים נוחתים על שולחננו וריח של סטייק סלומון עשוי היטב חודר אל אפנו. פרוסת לימון נחה לצידי הדג, ערימת תפוחי אדמה אפויים היטב תוחמים אותו משמאל.
"עוד לא סיפרתי לך על המפגש שלי עם ליאת סימן-טוב", שיתפתי את יוסקה תוך כדי סחיטת הלימון. "זוהי אשתו של בעל הצימר. היא מתעסקת בתכשיטנות. הזמנתי ממנה עגילי קליפס יפיפיות בצבע טורקיז על בסיס כסף. רציתי שהיא תכין לדוני שרשרת עם שם, אבל היא אמרה שהרעיון לא תואם גיל והיא תתיעץ עם החברה שלה מה כן אפשר לקנות לה. עוד לא שילמתי".
"את אמרת דוני?!" זוג עיני תכלת-ים איימו ליצור בי מערבולת.
"כן!" הצהרתי בגאווה, "מהיום אני קוראת לה דוני! ככה כולם קוראים לה!"
אפו של היושב מולי התעקם הצידה. "כולם זה לא אנחנו".
"אני רוצה להצליח להיות כמו כולם", הסברתי. "להשלים עם איך שמכנים אותה ולא להיות הסבתא הכבדה שמתבצרת בתוך העמדה שלה. רק לפני כמה דקות אמרת שצריך להרפות, נכון? תראה איזו תלמידה מצטיינת אני, מיישמת".
סופלה שוקולד חמים בתוספת פרח קצפת ושני כדורי גלידה סגר את ארוחתנו בשתיקה.