לא יכול להיות שלקיתי בפרקינסון רק בגלל שחיפשתי את המדחום. אבל זאת עובדה – ידיי רעדו בחוסר שליטה ועיניי המצועפות היקשו עלי למצוא את שאני מחפשת בתוך קופסת התרופות.
הקופסה מבולגנת ועמוסה עד מינוס מקום. אין לי את מי להאשים, הרי יוסקה הוא המסודר ואני זו שמפוזרת. מי בכלל צריך מדחום? מתי השתמשנו בו לאחרונה?
תקוותי שלא השאלנו אותו לאחד הילדים. אני לא מתכוונת להתקשר לאף אחד כדי לבקש אותו בחזרה.
הנחתי את הקופסה על שולחן המטבח, כך יכולתי לפשפש בה ביתר קלות. המדחום האובד נמצא ואני דשדשתי חזרה אל חדר השינה, מרגישה לפחות בת מאתיים. כך מתחיל הסוף, הרהרתי בטראגיות.
יוסקה שכב על צידו בדיוק כמו קודם. משהתקרבתי הוא פקח את עיניו ונטל ממני את המדחום, השחילו אל תוך פיו וסגר אותו.
התישבתי על הכורסה שמתחת לחלון והמתנתי. לאחר נצח נצחים הוצא המדחום מן הפה. "כמו שחשבתי", צרידות מוזרה בקעה מגרונו. "שלושים ושמונה. את יכולה להביא לי שני כדורי אקמול? סליחה שאני מטריח, אני פשוט לא מסוגל לקום".
בזמן חיפוש האקמול התפשט הרטט בכל גופי, משקלל את הרעד שבכפות הידיים בתוך הסך הכללי.
זה כנראה חלום בלהות. תסריט אימה. סיוט שלא מן העולם הזה.
חשבתי שהלילה ב'דיזיין' ירשם בתור היום הקשה ביותר בשנה זו. מסתבר שטעיתי. אני נמצאת בלב לבו של אירוע טראומטי מבעית פי כמה. לא יכול להיות שיוסקה חולה בקורונה!
מחוגי השעון התעלמו מהסצנה שהנפיק ביתנו ברגעים אלה ועמדו על השעה שמונה ועשרים בבוקר.
"תתקשרי לאחד הילדים", ביקש יוסקה לאחר שבלע את הגלולות עם מעט מים. "תגידי להם שאני לא מרגיש טוב ושיבואו לאסוף אותך".
הסתכלתי עליו, ראשו נח על הכר ועיניו מלוכסנות לכיווני. אותו ים תכול שאני מכירה, בתוספת אפרוריות ערפילית של חולי, ושאלתי את עצמי האם הוא באמת לא מבין, לא קולט.
בחרתי בזכות השתיקה והחזרתי את בגד השבת אל הארון ואת נעלי הלק השטוחות אל המגירה התחתית.
"את לא מתארגנת?!" פליאה נשבה ממנו, הסתיימה בשיעול חד, סוחט נשימה.
הארון נטרק, אחזתי בידית הניקל המעוקלת. "אני לא יכולה ללכת לברית, יוסקה", לאטו שפתיי. "קודם כל אנחנו צריכים לבדוק שאין לך קורו-"
"אין לי קורונה!" הטון הגבוה שטיפס מעמקי המיטה לא תאם את הגוף הרופס ממנו עלה. הבהיל אותי. ידי נשמטה מידית הארון, שבה לרעוד.
"תלכי ותתארגני עכשיו ותבקשי מאלקנה שיקח אותך. זאת בטח דלקת גרון". עפעפיו סגרו על הים, חתמו את הנושא.
עזבתי את החדר והלכתי למטבח. הדלקתי את הקומקום ונשענתי על השיש, שוקלת מה לעשות ותוהה איך התהפכו היוצרות.
הרי רק לפני שבוע יוסקה לא העז לצאת מהבית ואני הייתי זו ששכנעתי אותו שהכל יהיה בסדר. ועכשיו הוא בהכחשה, לא מוכן לדבר על המציאות.
נטלתי דף ממו מהכוננית שבכניסה, ועט מכוס החרס העקומה וניסיתי לערוך סדר עם מחשבותיי.
כתבתי:
1. להתקשר למשרד הבריאות לשאול איפה מבצעים בדיקת קורונה
2. לשדל את יוסקה להיבדק
3. מה אומרים לילדים?
קראתי את הפתק והגעתי אל המסקנה שהסעיף השלישי הוא המורכב מבין כולם.
מה אגיד לילדים? אין ספק שאסור לי לשחרר להם ולו רמז קל בקשר לחשד לקורונה, אך איך אמצא תרוץ מספק להיעדרות שלנו אחרי שדיברנו על הברית המיוחלת כל כך הרבה?!
היו לי שאלות רבות שהתרוצצו בתוכי כעדת עכברים מורעבים, ומאחר ולא הייתה לי ולו תשובה אחת, החלטתי לעשות את מה שבאמת התחשק לי באותו רגע.
התישבתי על הכסא, ושתיתי קפה.