שובר הגלים תוחם בין תכלת השמים לקצף הים. במרינה עוגנות סירות הזוקרות תרנים בשחצנות מתנשאת אל עבר הרקיע הסובלני. גדר אפורה חוצצת בין המזח לבין מדרכת האבנים האדומות עליה מונחות רגלינו, מצטננת לאיטה מהצהרים הלוהטים שעברו עליה.
"תראה את העוגן הזה, יוסקה", הצבעתי על עוגן ענק שניצב באחת בפינות. "אולי תצלם אותי לידו?"
התקרבתי אל העוגן וסמכתי עליו את ידי. אילו הייתי צעירה יותר הייתי מתיישבת עליו, אך בגילי אין מתיישבים על דבר שלא ניתן לקום ממנו.
יוסקה הדליק את המצלמה והצמיד אותה אל עינו. "את נראית כמו מלכת אנגליה", הוא העיר כשתקתק על לחצן הצילום מספר פעמים. "אישה נאצלת".
"אם אני המלכה, אתה המלך", החזרתי לו.
"אל תדברי", הוא התרה בי. "זה מעוות את התמונה. ואני לא מלך - יש לי מקל של צ'רצ'יל".
"עכשיו נצטלם ליד המזח", הוריתי לו לאחר שהתנתקתי מהעוגן. "אפשר לראות את התמונות שצילמת?"
יוסקה מגיש לי את המצלמה. אני מביטה בה, בוחנת אישה מבוגרת חבושה בפאה אפורה מעוצבת, מאופרת קלות, לבושה בחולצה פרחונית בהירה ובחצאית פליסה רחבה, מחייכת אל העולם. "אני לא נראית בת שמונים", הצבעתי על המסך. "תודֵה".
"לא יותר משלושים", הוא נידב לי מטוב לבו.
נשענתי על הגדר. "להודות – אין הכוונה לשקר". דייקתי. "מי יצלם אותנו?"
יוסקה מוצא איש נחמד שנאות להנציח אותנו במספר תמונות. הוא מצלם תמונה לרוחב ותמונה לאורך, מעדכן אותנו על שהוא מבצע גם תמונת תקריב.
"תנפנפו לשלום", הוא מורה לנו. "אני מסריט אתכם".
אנחנו עושים כדבריו – מנפנפים וצוחקים.
"מושלם!" הוא מפרגן. "זוג נהדר!"
ספסל המותקן בסמוך למזח מארח אותנו בנימוס. אני מצטערת על כבדות השמיעה שלי באשר היא מונעת ממני לשמוע את רחש הגלים הנבלע בקול ההמולה שסביבנו. נראה שיוסקה מרותק אל תנודתם ושיברם.
"יוסקה?"
"כן?"
"אתה שומע את הגלים?"
"לא".
"אה, יופי. חשבתי שרק אני מפסידה". השתתקתי לרגע והמשכתי, "אתה יודע, כששמתי לב שהשמיעה שלי מתדרדרת, חשבתי שסוף העולם הגיע. שאלתי את עצמי מה יהיה איתי, האם אמצא מכשיר שמיעה שמתאים לי ואיך אסתדר איתו. ותראה מה זה, החיים שלי המשיכו להיות יפים ונפלאים גם עם התוספת הקומפקטית הזו באוזן".
"החיים שלנו באמת יפים ונפלאים", הסכים יוסקה והרים את עיניו אל מעבר לאופק. "כל הכבוד לך שקנית מיד את המכשירים ולא התכחשת למציאות, לא כולם מסוגלים לזה".
"נו, הייתה לי ברירה?" הגנבתי חיוך קונדסי. "איך היינו מסתדרים אם לא הייתי שומעת אותך?"
כפותיו של יוסקה ספקו זו לזו. "ברוך השם, הכל מאיתו יתברך. אין לנו דרך להודות על כל החסדים שהוא עושה איתנו. תסתכלי עלייך. עלי. איך זכינו להגיע לגיל הזה, לרוות נחת ממשפחה כל כך גדולה ויפה. תראי, גם האחים והאחיות שלי, וגם שלך – כבר לא איתנו. ההורים שלנו נפטרו בגיל הרבה יותר צעיר ממחלות שונות, לא עלינו, ואילו אנחנו – אני מאמין שנחיה לפחות עד גיל מאה ושלוש".
"למה לא מאה וארבע?" אתגרתי אותו.
"מאה וארבע זה מוגזם, חנהלה. את מבינה לבד".
"אם אתה אומר..." מלמלתי וערכתי מיד חישוב מהיר. "כלומר, נשארו לי עוד עשרים ושלוש שנים לחיות, ולך – עשרים ואחת".
סירה לבנה שייטה לכיוונו, מפלחת בנחישות את המים. השמש הלוהטת הפכה לרכה ומחממת. קרניה עטפו אותנו כמו שמיכת פליז שכולה פינוק.
"אבל תגיד, יוסקה", הסבתי את תשומת לבו, "איך זה מסתדר עם ההבטחה שלך לא ללכת לפניי?"
"חנהלהההה" נמשכו ההברות מתוך שפתיו. עקצוץ חלף בעינו והוא שפשף אותה במעגלים סיבוביים. "כבר אמרתי לך, לא הבטחתי לך דבר כזה אף פעם. אני לא יודע למה את חוזרת על האמירה הזו. חבל לדבר על כך שוב, זה מרגיז אותי".
הסירה עגנה בבטחה. הסתגרתי בתוך עצמי, כאילו שמיכת הפליז מתהדקת אל גופי ומכנסת אותו בתוכה. "טוב, אז לא נדבר".
הים הוסיף לגעוש, והסירות – לשוט. שחף חצה את המרינה, צווח.