הגענו אל הכותל.
יוסקה ואני נפרדנו זה מזה. אני פניתי ימינה אל עזרת הנשים והוא המשיך הלאה.
רחבת הכותל אינה עמוסה בשעת צוהריים חמה. התקדמתי לכיוון חומת האבנים הגבוהה, הלא היא הכותל המערבי ממנו לא זזה השכינה. נשאתי את עיניי למעלה, מחפשת את נקודת המפגש בין האבנים לתכלת השמים ויודעת שזהו המקום בו מתחברים יחד קודש וחול, אדמה ורוח.
אישה פסעה אחורה ואני החלפתי את מקומה. מגעה של האבן היה קר ונוקשה, אך הייתה בה רכות שאפשר להתרפק עליה, להישען ולשאוב כוח.
אינני יודעת מה כל אחת מרגישה בליבה כאשר היא באה אל הכותל. באופן אישי, אני עוצמת את עיניי וחוזרת להיות ילדה קטנה בדיוק כפי שהייתי בחלום שחלמתי לפני יומיים. ילדה תלותית ואבודה שמחפשת ידיים שיאספו אותה לחיקה ויתנו לה להרגיש שמותר לה לבכות, ולבכות ולבכות.
והיא תבכה את הפחד ואת הקושי, תבכה את הבדידות ואת הגעגוע. תבכה את הריחוק מאביה ותבקש ממנו שכבר יבוא.
וזה מה שאני עושה. אני בוכה, דוחקת ראש בין האבנים ונותנת לדמעותיי לזלוג בחופשיות על לחיי הקמוטות.
אין לי מילים, אני רק ילדה קטנה. ילדה קטנה לא יודעת תמיד להביע מה היא רוצה ומה מציק לה באמת. אבל היא בטוחה ומאמינה שכשאביה מאמץ אותה אליו היא לא צריכה להגיד שום דבר. הוא יודע הכול ומבין הכול בלי שתדבר. מספיק שהיא מיבבת: "אבא, אבא, אבא".
רוח ירושלמית מרחפת סביב, נוטלת עימה את התפילות ומעלה אותן גבוה אל עבר השערים הפתוחים.
בתיקי נמצא באופן תמידי דף ובו רשימת בקשות מפורטת עם שמות מלאים. זוהי ההזדמנות להוציא אותו ולהזכיר במתינות שם אחר שם.
זה לא קורה. אני לא מסוגלת. רק רוצה להמשיך להניח את הראש ולבכות. לא יודעת את כל הסיבות לבכי, אבל כנראה יש לי מספיק.
לאחר זמן ארוך התנתקתי מהאבנים, נתתי מבט בשעון וראיתי שיש לי זמן לכמה מזמורי תהילים. השתדלתי לומר אותם בכוונה ולאחר מכן סגרתי את הספר, נשקתי לו ובאתי לפסוע לאחור.
התקשיתי מאוד. רציתי להישאר על יד הכותל, לחוש את השכינה שלא זזה, להמשיך לבכות ולחסות תחת צילו של השם. ידעתי שיוסקה מחכה לי, על כן אספתי את עצמי במאמץ והחילותי לצעוד לאחור כשפניי עדיין לכיוון האבנים.
נפרדת מהן בצער, חשה כיצד אני כבולה אליהן בכוח ושואלת את עצמי האם לא חבל שאני מנתקת את הרגע היפה הזה ולא נותנת לעצמי להיטמע בתוכו, גם אם הדבר יגרום ליוסקה לחכות לי עוד כמה דקות.
יוסקה המתין ליד הברזייה. משהתקרבתי, ראיתי שהוא בוחן את פניי האדומות ותוהה בינו לבין עצמו האם לשאול אותי משהו אודות כך.
"בכיתי בלי הפסקה", הודיתי במטרה לשחרר אותו מן הספק. "לא יודעת מה קרה לי. כמו ילדה קטנה".
"אנחנו ילדים קטנים", הוא הסכים איתי. מקלו תופף על אבני הרצפה המחוספסות. "כאלה שמחכים לאבא שלהם שיבוא ויקח אותם חזרה הביתה".
קול מסתלסל עלה מתוך המואזין ומילא את האוויר בתחושת זרות וכאב. "זהו הרגע ששובר אותי תמיד בכותל", נשכתי את שפתיי. "התיפלות הללו, כאן, במקום הקדוש ביותר. זה בלתי נסבל".
צעדנו לעבר התחנה, מהורהרים. "על מה התפללת?" שאלתי שאלה אישית ביותר. ידעתי שאם יוסקה לא ירצה לענות, הוא יתחמק בלא פחד.
הוא היטיב את משקפי הזהב לעיני הים שלו, סידר קסקט. "אני התפללתי על הגאולה. דמיינתי אותה, המשכתי את מה שהתחלנו מול הר הזיתים. דמיינתי את אלימלך התינוק שלנו, את הוריי ואת הורייך. את האחים ואת האחיות שלנו, את הסבים ואת הסבתות שלא הכרנו. את כולם באים ומתקבצים הנה, למקום המקדש, יחד עם האבות הקדושים והאימהות הצדקניות..."
"תגיד..." בת צחוק התפרצה ממני, איימה במכוון לשנות את נימת דיבורנו. "בינינו, איך אני אסתדר לגדל פתאום את אלימלך? שמעת פעם על אישה בת שמונים שיש לה ילד בן חודשיים?!"
"חה!" נהנה יוסקה. "אני לא יודע מה יהיה קשה יותר – לטפל בתינוק בן חודשיים, או לארח את הסבא והסבתא שלך שאמורים להיות בסביבות גיל הארבעים... "אז ימלא שחוק פינו". צחוק גדול יהיה. אבל אנחנו נהיה מאושרים. גאולה מסמלת יציאה ממצב קשה למצב טוב, ולכולנו יהיה טוב. מאוד".
כך הסתיים הטיול שלנו. כך חזרנו הביתה.