תקציר: יוסקה וחנה בכותל. חנה בוכה ללא הפסקה וללא הסבר. יוסקה התפלל על הגאולה ודמיין את משפחתו קמה לתחיה. הטיול הסתיים.
המפתח בעל ראש המשולש הצהוב ננעץ בחור המנעול, הסתובב ופתח.
והנה הבית שלנו – ספת הז'מש החומה, השטיח הפרסי שיוסקה נפל עליו בשבוע שעבר ופתח את מצחו, הכוננית שבכניסה, עליה עומדת כוס החרס העקומה.
אנחנו ב-ב-י-ת!
ראשית פתחתי את חלונות הסלון כדי לשחרר את המחנק. למען האמת, לא חשתי בדיוק במחנק והתחלתי לחשוש שמא הילדים שלנו הסתובבו כאן יותר ממה שאני חושבת.
גלגלתי את המזוודה אל חדר השינה, הנחתי אותה על הרצפה ופתחתי אותה בכדי להוציא ממנה את נעלי הבית שלי.
הצצתי במראת שושני הבד הוורדרדות, כאילו מחפשת לבדוק אם משהו בי השתנה.
מה כבר יכול לקרות? אותן עיניים ירוקות חסרות שלכת, אותן גבות דלילות שכבר לא מאפילות עליהן, אותם הקמטים שגם יפה, המומחית לטיפול בבעיות עור לא יכולה להעלים.
לא ראיתי אותה הרבה זמן, מתגעגעת לכורסאות הבננה שלה ולנערות חסרות טקט.
בעוד ימים אחדים יגיעו עגילי הקליפס שתיצור בעבורי ליאת סימן-טוב. עיגול טורקיז על בסיס כסף. לא מהמרת על הצערת גיל, אך הן בחלט עשויות להוסיף מעט צבע לגוון האפרפר והעייף של פניי.
אולי משהו בכל זאת השתנה בי. הפחד. יוסקה יגיד שאני פרנואידית, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הבחור ההוא, שהתעטש עליו במכולת שבמושב.
מה יועיל עונשו של ראש הישיבה – אם הוא הדביק את יוסקה, אין לו כפרה!
יש לו כפרה. מזמזם בי קול מטריד. לכל אדם יש כפרה. הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח. אך אני לא אהיה בן אדם אם משהו יקרה ליוסקה, ולא אכפת לי אם הבחור הזה נמצא במשבר או איך שיגדירו את זה. על עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר!
פתאום עמד יוסקה בכניסה לחדר, ידיו שעונות על המשקוף, הבהיל אותי עד שהייתי מנתרת על מקומי בבהלה אילו רק הייתי גמישה וקלילה יותר. "לא שמעת שקראתי לך?"
"לא..." נבוכותי.
"בואי למטבח, את חייבת לראות מה הילדים הכינו לנו!"
הלכתי בעקבותיו. הוא פסע ללא מקל, אותו השאיר תלוי על המתלה במסדרון כפי שהיה לפני הטיול המכונן שלנו. אני מודה שהרבה יותר נעים לי לראות אותו הולך ללא אביזר עזר.
נמאס לי להיות האישה המכילה והמודעת שהולכת עם בעלה לרכוש מקל הליכה ומסתכלת על הרכישה כאילו מדובר בחוויית קנייה מהפנטת. כן, אני רוצה שנישאר צעירים לנצח!
על הכיריים במטבח עמד סיר חם עם מרק פטריות מוקרם. קערת סלט עגבניות מנוקד בצנוברים ניצבה על השולחן, מכוסה בניילון נצמד. סלסלת קש עטופה במפית פרחונית הכילה לחמניות שום-שמיר עגלגלות ואווריריות. מכתביית פרפרים נחה לצד הארוחה:
"לאבא ואמא היקרים,
כמה טוב שחזרתם...
אוהבים אתכם,
עקיבא ומימי".
"כל כך יפה מצידם". התרגשתי, פתחתי את הארון ושלפתי ממנו שתי קערות עמוקות. מזגתי לכל אחת מהן שתי מצקות ממרק הפטריות והנחתי אותן על השולחן.
נטלנו שנינו ידיים והתישבנו. "תגידי מה שתגידי", נגס יוסקה בלחמניה. "מימי יודעת לבשל נהדר!"
"את זה תמיד ידענו", לגמתי כף מהמרק הקטיפתי. "אבל זה נוגע לי ללב שכך היא התגייסה להכין לנו ארוחה, שיהיה לנו משהו טוב לאכול כשנחזור. לפעמים..." השענתי זרוע על מצח, "היא נראית לי קשוחה מדי. לא זורמת. מוקפדת כאילו מישהו בוחן אותה עם סרגל מדידה. יש בה משהו מרוחק והיא לא נוטה לשתף ברגשות. יתכן שבמשך שנים חיפשתי להרגיש ממנה יותר חום ויותר קירבה, ועכשיו אני מבינה שהגיע הזמן, אהמ... להבין שהאופן בו היא מביעה אהבה מגיע בדרכים אחרות".
"בדיוק", הבין יוסקה ונטל לחמניה נוספת מהסלסלה. "למשל... להכין לנו אוכל או לשלוח אלינו את הילדים עם משהו".
"או להגיד לעקיבא שיתקשר לדרוש בשלומנו.." קרצתי בצחוק.
לאחר שסיימנו את הארוחה התקשרנו להודות לעקיבא ולמימי. הם לא השתנו, וכמו תמיד הגיבו באיפוק. יחד עם זאת, הרגשתי שהם שמחו על הטלפון.
אחר כך התקשר יוסקה לאלקנה, להשלים את לימוד ה'דף היומי' שפספסו בבוקר. אלקנה אמר שהוא מחכה לראות את יוסקה במרפסת עבור תפילת מנחה-מעריב של מנין החצרות, ויוסקה אמר: "אלקנה, אני יורד למטה! מיום שני אני מסתובב בכל העולם, אז נראה לי שזה בסדר לרדת מתחת לבית..."
אלקנה לא העיר ליוסקה, הייתה זו דווקא אני:
"אולי לא כדאי שתרד למטה..." הצעתי בקול שקט. "בכל זאת, אולי נדבקת מהבחור ההוא..."
"חנה!" נעץ בי יוסקה מבט חמור. "די עם זה. אני יורד".
*
הצצתי עליו בזהירות מהחלון. איש זקן, מצוי בסיכון גבוה, מתפלל תפילת שמונה עשרה בלחש בין עצי חרוב הכורעים תחת משא ענפיהם, וחשבתי לעצמי, שאולי הגיע הזמן ללכת לטיפול אצל חדווה. היא אמורה לדעת איך משחררים חרדות.