תקציר: יוסקה וחנה חזרו הביתה. חנה בחרדות שמא יוסקה נדבק מהבחור שהתעטש עליו במושב. יוסקה אינו מתפלל המרפסת כמו בתחילת הקורונה, אלא מודיע כי הוא יורד למטה. חנה חוששת שירד, אולי נדבק. יוסקה מתרגז. חנה חושבת ללכת לחדווה כדי שתשחרר את החרדה שלה.
יוסקה שב מהתפילה במצב רוח מרומם. השכנים קיבלו אותו בסבר פנים יפות ושמחו לפגוש אותו בגובה העיניים ולא אי שם במרפסת המאפילה מעליהם.
כששאלתי אותו מתי הוא ילמד עם אלקנה את השיעור שהחסירו היום, הוא חזר להזדעף.
"הצעתי לו ללמוד ביחד בחצר במרחק ניכר זה מזה", הוא סיפר וצנח על ספת הז'מש, מרט שערה לבנה מזקנו הקצר. "אבל הוא לא הסכים. הוא אמר שזה עדיין מסוכן. והוא לא יכול ללמוד בטלפון כי הוא צריך לנסוע עכשיו לישיבה. בהונדה שלנו, כמובן".
"יוסקה", התקדמתי לעברו, "יש משהו פגוע בטון הדיבור שלך. כאילו אתה חושב שאלקנה עשה לך בדווקא. אתה מרגיש שמפני שלא היית פנוי בבוקר, הוא נוקם בך ואומר שהוא לא יכול. זה לא העניין. הוא באמת עמוס, לכן קבעתם את הלימוד לשעה שנוחה לשניכם. מסיבה טכנית לא הסתדר לכם ללמוד בשעה היעודה, וכעת הוא לא פנוי, זה הכול".
הוא הרים גבה אחת שנדמתה לשובר גלים המתנשא על תכלת עיניו. "נניח", הרים עיתון מתוך הערימה שהמתינה לצידו מהימים שנעדרנו מהבית. "הייתי מצפה ממנו להצליח להתגמש", נבלע פרצופו בין דפי העיתון. "בכל זאת אבא".
הטלפון צלצל, מספר לא מוכר. "שלום", נשמע קול תוסס שלא נעדרה ממנו הנכבדות. "מדבר רפי אדרי, מנכ"ל 'דיזיין פוראבר'. מה שלומכם? מרגישים טוב? התאוששתם? רק רציתי לבשר לכם שמחר יגיעו חמשת המשלוחים אל היעדים שקבענו. ארבעה משלוחי ריהוט אל הילדים שלכם ועוד כמה ארגזים עבורכם. לצערי, המזרנים שהזמנתם חסרים במלאי והם יגיעו בעוד שבועיים. תעדכנו את הילדים להיות זמינים. אולי תוכלו לתת לנו את המספרים שלהם ליצירת קשר?"
הקראתי לאדרי את מספרי הטלפון של ארבעת ילדינו, השבתי בנימוס לשאלותיו וסיימתי את השיחה.
"מי זה היה?" שאל גוף נסתר מאחורי העיתון.
"רפי אדרי. המשלוחים יגיעו מחר. התעניין בשלומנו. עדיין חרד שמא נתחרט ונפנה לתקשורת..."
אדרי אמר שהוא יעדכן את הילדים, ופתאום אני חושבת שהכרחי מאוד שהם ידעו, כי אף אחד מאיתנו אינו מתעתד להיות מחר בבוקר בבית. כולנו, כולל יוסקה ואני, מתכוונים להשתתף בעזרת השם, בברית של ניננו, בנם של אושי ותמי.
אה, מלבד יהושע ואלישבע חולי הקורונה. אני בוחרת להתקשר אליהם ראשונים - כבר כך הם חשים שהזנחנו אותם. התיישבתי בכבדות על הכסא הנוח במרפסת החשוכה וחייגתי.
"אמא, אני בקריסה", התייפחה אלישבע מיד כששמעה את קולי. "אני מרגישה זוועה. גם יהושע מושבת. הילדים בלי שום סימפטומים, משתוללים באקסטזה. אין לי מושג מה הם מחריבים בינתיים".
"חבל שהם לא יכולים לבוא אלי..." חשתי שוב את ההחמצה ממלאת אותי עד כדי חנק.
"איך הם יבואו...?" צחוקה מהול בקורטוב של... לעג? היא לועגת לי?! "הם חיוביים אמא, חלק מהם. ומי שלא – חשוף".
"זה שהם לא יכולים לבוא אלי, לא אומר שאני צריכה להפסיק לחלום", סנטתי בה. אני לא רוצה לשאול מה עם רבקי, והאם היא עוזרת לה כמו שמתבקש מנערה בגילה.
אלישבע לא מנדבת מידע ואנו מסיימות את השיחה רגע לפני שאני נזכרת במשלוח. אני מעדכנת אותה שתהיה מחר בהיכון. אמורים להתקשר אליה מ'דיזיין פוראבר' כי אבא ואני קנינו להם מתנה.
היא מופתעת ומבולבלת ומתקשה להסגיר את סקרנותה באשר לפרטי המשלוח, מודה בכלימה ומבינה שכנראה לא דיברה אלי בכבוד.
"סליחה אמא", היא מאששת את חשדי. "אני פשוט לא במיטבי כרגע".
הרעפתי על ראשה את מיטב איחולי ההחלמה האפשריים והתקשרתי לצילה. כרגיל, היא לא ענתה. בטח נמצאת בישיבת צוות או בפגישה עם הורים.
למימי אתקשר מחר. רק לפני זמן קצר דיברנו ולא נעים לי להתקשר אליה שוב, אפילו בשביל מתנה.
חדווה שמחה לשמוע אותי. "דאגתי לך", היא המתיקה בלחש.
אינני יודעת מדוע, אך יש בי דחף פנימי לגלות לה מהי המתנה אותה תקבל ישירות לבית. וכך, בפשטות, סיפרתי על הכוננית שקנינו לה לקליניקה – "היא לבנה בסגנון נקי פסיכולוגי מושקע. יש גם מדפים תואמים ועציץ מלאכותי שמוסיף הרבה צבע. ופוף. למטופלות שלך. את תאהבי".
"את קנית לי ציוד לקליניקה?!" נראה שאילו הייתי מספרת לה שביצענו סנפלינג בטיול שלנו, זה היה נשמע לה הגיוני יותר.
"כן, למה לא", המשכתי בקלילות ובחנתי את הרחוב שמתחתיי. שעת ערב סתמית, חמה מכפי הרגיל לעונה. לא להאמין שהיינו חסרים שלושה ימים, הכול נראה רגיל כל כך. רכבים, אנשים, המולה.
"תודה, אמא", רעד קולה והתמוסס. "חשבתי שאת ואבא... איך אני אגיד את זה... לא מתחברים לרעיון של האימון האישי שלי".
"אוי, שטויות", מחיתי כנגדה וקמתי בדרכי להיכנס חזרה לבית. "זה רק בגלל הגיל. אנחנו זקנים מכדי לרדת לעומק הסגוליות של השיטות הטיפוליות הללו, אבל את מקסימה. את יודעת את זה".