תקציר: יוסקה וחנה חזרו הביתה.
אינני זוכרת כיצד חלף עלינו הערב. הוא היה סתמי ושגרתי כמו כל הערבים שעברו עלינו מאז תחילת הקורונה והתקשיתי להאמין שגם הטיול המכונן שלנו הפך בשבריר שניה אחד לנחלת עבר.
אני זוכרת את עצמי מתכוננת לשינה ואגב כך מארגנת את בגדיי עבור הברית: חצאית שחורה קלאסית ועליונית רשת שזורה בחרוזי כסף שיצרו טקסטורת עלים. הנחתי אותן על הכורסה ושלפתי ממגירת הנעליים את נעלי הלק השבתיות השטוחות.
מתוך המגירה הציצו אלי חמש זוגות נעלי עקב בגבהים, בדוגמאות ובצבעים שונים. הנאה ביותר היא נעל שנעלתי רק פעם אחת, לפני כחמש שנים, בחתונתה של לאהלה נכדתי, בתם של אלקנה וצילה.
אחזתי את הנעל בידי, נעל עקב בצבע ורוד-אפרסק עם אבזם דק משובץ בפנינים. הסבל בנעילתן היה בלתי אפשרי וגרם לי לנטוש אותן מיד לאחר החופה ולבכר תחתן את נעלי הרזרבה שהצטיידתי בהן מהבית ליתר ביטחון.
באותו לילה הכרזתי שחסל סדר נעילת נעלי עקב. בגיל שבעים וחמש בהחלט מתקבל על הדעת להכריז על פרישה.
הנעליים יפיפיות, חבל שהן זרוקות במגירה ללא שימוש. צדקה מימי שהציעה לחנוך ארגז תחפושות בו יאוחסנו מיטב מחלצותיי ועניבותיו עתיקות היומין של יוסקה.
לא התעצלתי, פניתי אל המטבח שכבר היה חשוך, הדלקתי את המנורה שמעל לשולחן ובחסות האור הוצאתי מהארון שקית קשיחה. חזרתי לחדר ומילאתי אותה בנעליי. השארתי את השקית מחוץ לדלת והקלטתי הודעה לעקיבא. אמרתי שהכנתי לו שקית, ושיבוא מחר בבוקר לקחת אותה.
אחר כך חשבתי שאין סיבה להטריח אותו, אנחנו בכל מקרה ניפגש בברית. כבר לא היה לי כוח ללכת שוב לדלת והשקית נשארה בחוץ.
אינני זוכרת מה קרה לאחר מכן. יוסקה ואני היינו עייפים ופרשנו למנוחת הלילה.
סגרתי את התריסים בשתי פעימות, רואה את הכוכבים נאבדים אל מול עיניי תחת המסך החוצץ ביני לבין העולם.
העייפות הכריעה אותי די מהר, לא לפני שהרהור חלף בי כמו היה כנף ציפור שהשלימה את מסעה האביבי: המזרן לא נמצא במצב כל כך נורא. הנה, עוד רגע אני נרדמת. ולחשוב שבגלל זה יוסקה נרדם וננעלנו באולם תצוגה חשוך למשך לילה - ושאסור לי לספר את זה לאף אחד, גם לא להינדא חברתי הטובה.
וילון אפל.
*
השמש שחדרה מבעד לעפעפיי הסגורים גרמה לי למצמץ קמעה. פקחתי את עיניי ושלחתי מבט אל עבר השעון הענוד על פרק ידי במטרה לבדוק את השעה.
לא היה לי ספק שמשהו קרה לשעון, הרי לא יתכן שהשעה שמונה ויוסקה עדיין ישן!
לא היה זה מפתיע שלא שמעתי את צלצול השעון המעורר. מכשירי השמיעה שלי עומדים הכן על השידה שלצדי, ממתינים שאטמין אותם בתוך אוזניי מיד כשאקום.
שוחחנו כמה פעמים על כך שניתן כיום לרכוש שעון מעורר המותאם לאנשים ששמיעתם לקויה. אך הקורונה שיבשה את כל התוכניות העתידיות, מה גם שלא היה לי צורך בשעון מעורר כל עוד הייתי כלואה בבית כאחרונת הפושעות.
התפלאתי על יוסקה הנם את שנתו כאילו מדובר בשעת חצות. רגע לאחר מכן התישבתי בבהלה כשנזכרתי שיום חמישי היום. היום הברית!
בעוד כשעה אמור להתקיים הטקס ואין סיכוי שאנחנו מספיקים להתארגן במהירות שכזו.
"יוסקה!" קראתי בקול, מחדירה אל תוך אוזניי את מכשירי השמיעה. "יוסקה, שמונה! הברית!"
הוא הסתובב אל הצד ומלמל משהו לא ברור.
"יוסקה, אנחנו מאחרים", קמתי מהמיטה ופניתי ליטול ידיים. "יוסקה", המשכתי, כמו אמא המתאמצת להעיר את ילדיה הסרבנים, "אנחנו נאחר!!"
זרם המים שהתמלא בנטלה בכיור שבפינת החדר מנע ממני לשמוע מה אומר יוסקה. חשדתי שהוא אומר משהו, אך החלטתי שלא יקרה שום דבר אם אטול את ידיי ואחזור אליו מיד.
חזרתי.
יוסקה נותר שכוב על צדו, שפתיו נעו בקושי: "לא ישנתי כל הלילה".
המגבת עטפה את ידיי וייבשה אותן היטב. "לא ישנת? למה?!"
"הרגשתי רע", נעו השפתיים. "לא הצלחתי להירדם. מה השעה? בחמש וחצי עדיין הייתי ער. אולי יש לי חום. את יכולה להביא את המדחום מהמטבח?"
ריחיים נפלו על לבי, סחטו אותו עד תום.