תקציר: בוקר יום חמישי. יוסקה וחנה אמורים לצאת לברית של נין, אך יוסקה מתעורר עם חום. חנה חושדת שהוא חולה בקורונה. יוסקה מכחיש. חנה בפאניקה ומתלבטת מה לעשות, מבינה שעליה לשדל את יוסקה להיבדק. היא אובדת עצות איך לספק לילדים תרוץ הולם מדוע הם לא מגיעים לברית שדוברה כה רבות.
יכולתי להמשיך להתענג על הקפה שלי באין מפריע, אלא שהמפריע בכל זאת בא במסווה של צלצול טלפון. זהותו של המטלפן לא ידועה לי, אך אני בטוחה שאין ברצוני לשוחח איתו - אם משום שמדובר באחד הילדים שרוצה לדעת איפה אנחנו, ואם מהסיבה שאין זו העת לפצוח בשיחה ידידותית עם איש.
חוש הריח שלי מאתר אויב המתקרב לכיווננו. הוא מסתתר מעבר להרים, מאיים לצוץ בכל רגע על פסגתם ואז לשעוט לעברנו.
חנהלה כאן, ראי הוזהרת - קורונה!
סיימתי את הקפה תחת מתקפת הצלצולים והלכתי לחדר להתארגן כאילו מדובר ביום רגיל. יוסקה ישן או נמנם ולא הראה סימני תגובה על אף שהשתדלתי לעורר רחש מכוון. שלפתי את סידורי מארון הספרים שבסלון במטרה להתפלל, אך צלצול הטלפון הבלתי פוסק הודיע לי שאם ברצוני להתפלל בכוונה, אין לי ברירה אלא להפסיק את המטרד.
אמרתי "הלו", קצר, עצבני ויבש, מסגיר קיומו של סוד. איזו טעות.
"אמא?!" חדווה הנדהמת לא הסתירה את פליאתה. "אתם עדיין בבית?!"
דמיינתי אותה צמודה לשיח הדסים ריחני, מחזיקה את הנייד בידה ומשוחחת בלחש בחצר המשפחה הנדיבה שנאותה לתת אותה ללא תמורה עבור אנשים שזקוקים לערוך שמחה בשטח פתוח. מקווה בשבילה שהחצר אכן מוצלת כמו שהבטיחו להם, אחרת תהפוך הברית בחסות השרב לעיסה של זיעה ולחות. "אמא... הכל בסדר? אתם... זוכרים שיש ברית היום?!"
"אה..." כחכחתי בגרוני, הסידור בידי. "זה..." מי יתנני תלמידה. באמתחתם של תלמידים תמיד מצויים תירוצים מקוריים לרוב.
"פשוט..." ידעתי שלא משנה מה אגיד, חדווה לא תשתכנע לאחר סידרת הגמגומים המרשימה שלי. "אבא לא ישן טוב בלילה. הוא נרדם רק לפנות בוקר ו..."
גבותיה של המאמנת האישית לבטח מצמצמות מרחקים, מאיימות להתנגש זו בזו ונסוגות לאחור לאור העור הקמוט שמפריד ביניהן ומגן עליהן לבל תתרגש עליהן תאונה מצערת.
"אני שומעת..." היא ריססה באטיות. "זאת אומרת, אם אבא עייף מכדי לנהוג והיינו יודעים מזה מוקדם יותר יכולנו לשלוח מישהו שיאסוף אתכם. אה... יש אפשרות שתיקחו מונית?"
"חדווה, זה לא העניין", משהו בקולי התיצב כמו כספית במדחום זכוכית. "רק אתמול בערב חזרנו מהטיול וחוסר השינה של אבא מצטרף אל חוסר ההתאוששות מהחופשה שלנו. אנחנו באמת רצינו לבוא. את רואה שלא התקשרתי לומר שום דבר כי חשבתי שבסוף הוא ירגיש טוב ו-"
"הוא לא מרגיש טוב?!" הבהלה שלה לופתת את לבי, אוחזת בו בכוח וסוחטת ממנו עוד קצת דם ועוד קצת דאגה.
"הכל בסדר", צחקתי צחוק מזויף. "האמת היא שהייתי לוקחת מונית ובאה לבד, אבל אבא מתבייש. הוא אומר שזה מוזר שאגיע בלעדיו כאילו... את יודעת". יסלח לי האלוקים על השקר. יסלח לי גם יוסקה.
"אוקיי", היא סיימה ביובש אפוף אכזבה. "זה מרגיש כזה... משונה. דיברתם על הברית כל כך הרבה ובסוף אתם לא באים כי אתם עייפים מהטיול..." חוצפנית.
"תסלחי לי חדווה", התפרצתי בזעם, "מעבר לכך שקצת שכחת בני כמה אנחנו, אף אחד מהמשפחה לא הזמין אותנו לברית הזו, אם לא שמת לב. אתם לא רציתם שנבוא, חמישה חודשים השארתם אותנו בבית וגרמתם לנו להפסיד שישה בריתות של נינים. את בעצמך התקשרת אלינו לפני שבוע אחרי ששמעת שהודענו שאנחנו מתכוננים להגיע, וניסית להניא אותנו מהרעיון. אפילו בכית, זוכרת? נפגעת מאבא. אז תחליטי מה את באמת חושבת ואל תשגעי אותנו, בסדר?"
זה נורא איך שאני מדברת. הבת שלי עורכת ברית לנכד, הלא הוא הבן הבכור של בנה אושי. במקום לשמוח איתה אני עונה לה כאילו היא נערה בת חמש עשרה שמוציאה אותי מהכלים. היא באמת מוציאה אותי מהכלים. זו הייתה המומחיות שלה מאז ומתמיד, להצליח לפוצץ אותי.
הבעיה היא שהיא מצליחה לעשות את זה גם כשהיא בת חמישים ושתיים ואני בת שמונים.
הפעם זו לא אשמתה. כלומר, לעולם עלי לקחת אחריות על התגובות שלי ולא לתלות אותן בהתנהגותו של הזולת. אך במקרה זה חדווה פשוט לא מודעת לכך שהפכתי ברגעים האחרונים לפקעת עצבים סבוכה וחונקת.
אלוקים, לבעלי היקר יש חום ואין לי מושג למה!