סיימתי את השיחה עם חדווה בתחושה קשה. הבנתי את המניעים להתפרצות שלי עליה, אך יחד איתם חשתי שאיני יכולה להיאחז בתירוצים כדי לאשר את האופן שבו נהגתי עימה.
חדווה בסך הכל התאכזבה שאיננו מגיעים. היא אמנם הביעה את רגשותיה בצורה שאינה מכובדת מספיק, אך אני לא יכולה שילדיי ינהלו אותי ואת תגובותיי. היה עלי לקבל את דבריה בתור מחמאה ולא להתמקד בתפל. חבל, עכשיו אצטרך להתנצל...
הצצתי החוצה. שקית הממתקים שהשארתי לא הייתה שם, משמע עקיבא לקח אותה.
קנינו אותם במכולת של המושב. בחרנו בקפידה וחלמנו איך נחלק אותם בברית.
לא נעים לי להודות בכך, אבל אני אפילו לא מצליחה להרגיש עצובה על הברית שאנחנו מפסידים. ולא משום שהתרגלתי להימנע מאירועים – זהו לא דבר שמתרגלים אליו אף פעם. אלא שכעת אני טרודה ומתוחה ממשהו גורלי הרבה יותר.
הבטתי בדף עליו רשמתי את המשימות ובחרתי להתמקד בזו השנייה. תחילה יש לשכנע את יוסקה ללכת להיבדק, השאלה היא כיצד לעשות זאת לאחר שהוא כבר ביטא את התנגדותו הנחרצת לעניין.
אני צריכה להתיעץ עם מישהו. הטבעי ביותר היה שאפנה אל יוסקה, הלא הוא איש סודי ושותפי לחיים, ולומר לו: 'יוסקה, אני רוצה להתיעץ איתך בנושא חשוב וגורלי. לבעלי יש חום. הוא גם משתעל מדי פעם. אני בטוחה שהוא משתעל יותר ממה שאני יודעת, רק שאני לא שומעת את השיעולים שלו מגבלת השמיעה שלי. אני דואגת. זוהי תקופה של מגיפה בשם קורונה ואנחנו לא צעירים. אני פוחדת שיקרה לו משהו, רוצה לדעת מהן אפשרויות הטיפול ולהיות בטוחה שאני עושה כל מה שאפשר כדי שהוא יצא מזה. אבל הוא לא מסכים. מה לדעתך יגרום לו לשנות את דעתו?'
ניסיתי לחשוב מי עשוי להיות התחליף של בן הזוג שלי ולא מצאתי. בשבילי יוסקה הוא כל העולם, הוא מי שמכיר אותי טוב מכפי שאני מכירה את עצמי, הוא מבין אותי ללא מילים וחש אותי משל פועם ליבי בתוכו הוא. עם מי אתיעץ אם לא איתו?!
חזרתי שוב לחדר ושמחתי לראות שעיניו פקוחות מעט. והזיגוג הזה שמטשטש את הים, שמספר את הסיפור האמיתי בלי שהוא יכול לראות אותו. זיגוג של מחלה שהשתלטה על הגוף וחוגגת בו ללא מעצורים.
הסטתי מעט את וילון השמנת והתישבתי על הכורסה. "אפשר להתיעץ איתך על משהו?"
"אהה..."
זו טעות שאני מדברת. יוסקה לא כשיר עכשיו. אבל אין מנוס, הוא האיש היחיד שמהווה אופציה איתה אפשר לקיים דיון.
"יוסקה... אני יודעת שאתה לא מרגיש טוב וקשה לך לדבר, אבל אני מוכרחה שנשוחח על אודות דבר שמטריד אותי מאוד".
"אהה."
"זה בעלי. יוסקה. אנחנו נשואים כמעט שישים שנה".
"אני יודע".
"הוא חולה. יש לו חום והוא משתעל. זה נכון שבאופן כללי תסמינים כאלה לא צריכים להדאיג, אבל בכל זאת מדובר במצב אחר. יש קורונה בעולם, אי אפשר להתכחש לזה. אני לא אומרת את הדברים כדי להפחיד, אבל א... אנשים... אנשים מתים מקורונה..."
"אני נראה לך כמו בן אדם שנוטה למות?" הוא שחרר משפט אופייני, ארוך ובוטה. הוא נשם בכבדות ולא זז, נטוי על צידו כספינה טובעת שהשלימה עם מר גורלה ואינה נאבקת עוד בגלים.
"לא", הבלעתי חיוך וחשתי כאילו אחת מקורות העץ של הספינה תקועה בגרוני. "אבל אומרים שבמחלה הזו המצב עשוי להתדרדר מהר. במיוחד... אצל מבוגרים..."
"חנה..." לאטו שפתיו בקושי. "אני לא חושב שיש לי קורונה. יש עוד אלף-אלפיים-שמונים אלף מחלות בעולם הזה. וגם אם נניח יש לי קורונה, זה לא מרגיש כל כך גרוע כמו שאת עושה מזה. תהיי רגועה".
לא ויתרתי. "יוסקה", נעצתי מבט בים המזוגג שמולי. "אני מתיעצת איתך כי אין לי מישהו אחר לעשות את זה איתו. אני רוצה שבעלי יבדוק מה יש לו, אני רוצה שנמצא גשר שיפשר בין הדעות שלנו".
"תתקשרי לד"ר צפיר", נעצם הים, שלח שובל מקציף דמוי גשר. "אני סומך עליו. תשאלי מתי אפשר לבוא או אם יש אפשרות שהוא יגיע לכאן".
"זה רעיון טוב". הנהנתי בראשי, הקרש עדיין נעוץ בגרוני ונראה כי הוא אינו מתכוון להשתחרר ממנו בקרוב. "ד"ר צפיר מכיר אותך טוב והוא אדם מקצועי ומהימן. אצלצל למרפאה ואבקש לדבר איתו. תודה".