צלצלתי למרפאה וביקשתי מהמזכירה להעביר אותי לד"ר צפיר, רופא המשפחה שלנו.
"שלום, דוקטור, זאת חנה מרכוס".
"שלום לך, במה אני יכול לעזור?"
"אה, מדובר בבעלי, יוסף", התישבתי על הספה בכבדות. "הוא התעורר בבוקר עם חום גבוה והוא גם משתעל. הוא לא מרגיש טוב. מה עושים?"
"תראי גברת מרכוס", נשמע קולו הסמכותי של צפיר. "מאחר ובעלך מגלה תסמינים שעשויים להראות הימצאות של נגיף קורונה, אסור לו לבוא לכאן. תתקשרי למד"א ותבקשי שיבואו אליכם הביתה לבדיקת קורונה. בעלך אדם מבוגר והוא זכאי שיגיעו עד אליו. אחרי שנקבל את התשובה נראה איך ממשיכים, בסדר?"
הודיתי לו והשיחה באה אל סיומה.
מעודי לא הסתרתי דבר מיוסקה, תמיד היינו גלויים זה עם זו. אפילו מסיבת הפתעה אחת לא ארגנתי לו במשך שישים שנות נישואינו. בכל ההזדמנויות עבדנו יחד בשיתוף פעולה וויתרנו על סודיות. לא יכולנו לעמוד בה, היא הייתה קשה מדי עבורנו.
כעת, עם כל הכבוד וההערכה שיש לי אליו, אני צריכה לקבוע לו תור לבדיקת קורונה. כדי שאוכל לעשות זאת בלי להרגיש רע, עלי לעבור תהליך שאין לי זמן עבורו במצבנו הנוכחי.
---- "ד"ר צפיר אמר שאתקשר למד"א ואבקש שיבואו הנָה לערוך לך בדיקת קורונה". התייצבתי אל מול מיטתו של בעלי באין מנוס.
"תגידי לד"ר צפיר שאני מכיר את עצמי טוב יותר ממנו ואין צורך". מלמל יוסקה מתחת לשמיכה.
איפה חדווה שתושיב אותו על הפוף הסגול שטרם הגיע במשלוח של 'דיזיין', ותגיד לי שלפעמים אין ברירה, וזה בסדר לקבוע לבעל תור באל כורחו? הרי בסך הכול אני רוצה להציל את חייו, האין זו מסקנה מתבקשת כי כך עלי לנהוג?!
חדווה הייתה שמחה מאוד לקבל ממני הכרה על עצם מקצועה, והיא תקבל אותה בדמות הציוד שקניתי לה לקליניקה. אבל היא תשמח הרבה יותר, אם אתן לה לעבוד מעט על הנפש הזקנה והסבוכה שלי, הגם וברור שזה לא לעולם לא יקרה.
דמיינתי אותה, את חדווה בתי המרשימה, עומדת לידי בעת שחזרתי לסלון, מחייגת למד"א ומבקשת בקול רועד ובפנים סמוקות מבושה בדיקה עבור יוסף מרכוס.
"אנחנו בעומס", אמרה הטלפנית. "מחר, יום שישי, אנחנו לא עובדים. נגיע אליכם ביום ראשון. נעמוד בקשר בנוגע לשעה".
"לא, סליחה", עמדתי על שלי. הצצתי דרך החלון על הרחוב שמתחתיי. כל כך הרבה אנשים הילכו בו, כל כך הרבה אנשים בריאים ושלמים.
ואולי לא. אולי הם עדיין לא יודעים. אולי מחר יכריע אותם הנגיף המסתורי והמתעתע הזה ויפיל אותם על משכבם. "אנחנו לא יכולים לחכות עד יום ראשון", הסברתי לבחורה הצעירה, "בעלי בן שמונים ושתיים. הוא נמצא בקבוצת סיכון ומרגיש לא טוב. הוא בקושי מדבר, בקושי מגיב. אי אפשר ככה. והוא לא יכול לצאת מהבית כדי להיבדק. הוא חלש וחולה מדי".
"אני אעביר את הבקשה שלך הלאה", הבטיחה הבחורה. טון דיבורה הספיק לי כדי להבין שאין בדבריה ממש. "נעשה מאמצים".
השיחה נותקה.
התיישבתי על ספת הז'מש וחשבתי על הבחורה הזו, שיושבת שם בעבר השני של הקו מול שולחן פורמייקה בהיר וטלפון לבן עם צג אפור. בשבילה אני רק עוד אחת מיני אלף שביקשו להיבדק.
אני בטוחה שאם היא הייתה מכירה את יוסקה ואותי היא הייתה מתנהגת אחרת, הופכת בעבורנו את העולם.
זה נכון שאני לא אובייקטיבית ביחס אליו, אבל בעיניי הוא אדם שצריך להישאר בעולם הזה לעוד שנים רבות. הוא איש טוב, אציל, ראש שבט נהדר ובעל למופת, נעים לבריות ואהוב על כולם. אי אפשר לפספס אותו. אסור. איך אפשר לקחת סיכון ולהגיד לנו לחכות שלושה ימים כשמי יודע מה יקרה עד אז?
אני יודעת שלעקיבא ישנם קשרים רבים. אם אספר לו על המתרחש, הוא ירים טלפון למי שצריך וידאג שיגיע אלינו הביתה בודק מוסמך בוא ביום.
לא יכולה להתקשר אליו. מתביישת. פוחדת. מה יגידו עלינו. זוג זקנים שברחו מהבית ונדבקו בקורונה. איזו סכלות, חמישה חודשים הילדים שמרו עליהם, וברגע אחד של היסח הדעת הם נמלטו, גזרו על עצמם דין. כפויי טובה. הם כנראה כבר לא היו כל כך צלולים.
סוף סוף פתחתי את הסידור. השתדלתי להתפלל ולכוון למרות הקושי. ב"שמע קולנו" התפרקו מילותיי: "הקב"ה, תעזור לנו בבקשה. אני לא רוצה לספר לילדים. אין לי כוח לבקש מהם עזרה כאילו אני כבר לא מסתדרת לבד. קשה לי להשלים עם זה שיש דברים שהם יכולים לעשות ואני לא. אני גם לא רוצה לשתף אותם בינתיים בחששות שלי. זה בדיוק מה שחסר לי, לקבל מהם ביקורת. אין לי כוח. תשמור על יוסקה, שלא תהיה זאת קורונה. ושיקדימו לנו את התור כי אני לא אשאר שפויה עד יום ראשון, ומי יטפל ביוסקה אם אני בעצמי אצטרך אשפוז?"