באמצע אמירת "עלינו לשבח" עלה במוחי רעיון נהדר - והרי ידוע לכל, שהרעיונות הטובים ביותר עולים לו לאדם בעת תפילתו. נחמתי היחידה הסתכמה בכך, שלפחות הדבר קרה בסמוך לסופה של התפילה ולא בתחילתה, אחרת לא יכולתי להתרכז בה כראוי.
משה. כן, את משה כתריאל אני צריכה!
משה הוא בנה של שרה אחותי, זיכרונה לברכה. הוא האיש שאני מחפשת עכשיו.
נטלתי את ספר הטלפונים המהוה מהכוננית שממול דלת הכניסה לבית וסגרתי את עצמי בחדר האורחים. ישבתי על המיטה נטולת המצעים וחייגתי בהיחבא אל משה.
"משה?" שאלתי עם הגעתו של צליל החיוג לסיומו.
"נכון".
"מדברת דודה חנה, אחות של אמא שלך".
"דודה חנה!" קרא משה נרגשות. "הרבה זמן לא דיברנו. מה שלומך?"
כחכחתי בגרוני, מתכוננות לקראת הבאות. "אני ברוך השם מרגישה בסדר. רק ש... לא נעים לי להפריע, אני יודעת שאתה איש עסוק. אתה... עובד בכיר במד"א, אני זוכרת טוב?"
משה צחקק בענווה. "את זוכרת יפה, דודה".
"מצוין, אז בגלל זה התקשרתי. יש לי איזו חברה טובה, בת גילי, שבעלה לא מרגיש טוב ומגלה תסמינים של קורונה. הוא מתכחש למצב וכולי. היא מאוד מודאגת, ממש על גבול הפאניקה. היא ניסתה עכשיו לקבוע לו תור דרך מד"א ואמרו לה שבודק יגיע אליהם הביתה רק ביום ראשון. זה לא הרבה מדי לחכות?"
"כן, זה הרבה זמן". הסכים איתי משה. "את רוצה לשלוח אותה אלי כדי שאוכל לנסות לעזור לה?"
"אה..." גמגמתי. "היא פשוט מתביישת ממה שקרה. זאת אומרת... שהוא נדבק. הם ניסו להיזהר, אבל מה אנחנו יודעים?"
"את יכולה להגיד לה בשמי שאין לה ממה להתבייש. גם אנשים שנזהרים מאוד, נדבקים. בסופו של דבר אנחנו מאמינים שהכול משמים, נכון? תנסי לשדל אותה להתקשר אלי. חבל שייווצר טלפון שבור..."
ריבונו של עולם, מה אני אומרת?!
נעצתי את ציפורניי במזרן המשובץ המצהיב. "האמת היא ש..." מלמלתי. "כפי שאתה מכיר אותי, אני אישה נורמלית בדרך כלל..."
"אהה", הוא שחרר קול בלתי מחייב, נבוך וסקרן.
"ואני גם אישה גלויה וכנה בזמן שיגרה", הוספתי במילים חתוכות יותר. "זה רק ש..." צנח טון דיבורי בשנית. "שהחברה שסיפרתי עליה... היא בעצם אני בעצמי..." מי יתן ואוכל לקבור את עצמי בתוך המזרן. בעצם היה עדיף לנקות אותו תחילה בסבון ריחני. בפסח האחרון לא הגעתי לטפל בו בשל היאוש שפקד אותי מליל הסדר הזוגי הכפוי שהיה עלינו לערוך בצל הנגיף.
"למה את מתכוונת?" פקפוקו וחוסר רצונו להבין דבר מתוך דבר דחקו אותי לפרט.
"אני מתכוונת לומר שיוסקה עם חום גבוה..." יבבתי. "ואני הולכת להשתגע מהספק הזה! אתה מבין? חמישה חודשים לא יצאנו מהבית. חמישה חודשים! הילדים לא נתנו לנו", אשד מבולבל שעט ממני והלאה, מבקש להסביר ולהיות מובנת. "יש לנו ילדים טובים ומסורים, באמת. אין לי מילה רעה להגיד עליהם", הגנתי על השבט שלי בכל מחיר. "ואכפת להם, והם דואגים לנו וחרדים לשלומנו.
אז הם דאגו – ביקשו או דרשו, או איך שנקרא לזה - שנישאר בבית. הם הרעיפו עלינו אוכל וקנו לנו כל מה שהיינו צריכים. ויוסקה התפלל במרפסת עם מנין החצרות שהתקיים למטה. אבל ככל שעבר הזמן, זה התחיל להיות מעיק. אנחנו אנשים שאוהבים חברה ומשפחה, ולהיות כלואים כל היום בבית... זה הרגיש כמו בית כלא. והילדים לא נתנו. לא יודעת איך זה קרה, הם באמת ילדים מקסימים. אז פשוט..." נשמתי עמוק. "ברחנו מהבית".
פרץ הצחוק של משה הרעים את הפומית. "מה זאת אומרת?!"
"מה שזה נשמע". הבלעתי גם אני חיוך. ציפורניי שבו לנוח ברפיון על המזרן. "לקחנו מזוודה והלכנו. שכרנו צימר, היה נחמד מאוד. יוסקה פגש במכולת בחור בעייתי שלא חבש מסכה והשתעל עליו. יוסקה עצמו, חבש כמובן. אין לי מושג אם זה קשור אליו..."
"אי אפשר לדעת". הגיב אחייני באופן יציב. "טיילתם?"
"בכל מקום שהסתובבנו בו, חבשנו מסכות. אכלנו במסעדה שעמדה בקריטריונים של משרד הבריאות, החזרנו את המסכה אחרי כל ביס. כלומר, השתדלנו..." גוללתי כמעט בלי לנשום. רק על ההרפתקה ב'דיזיין' דילגתי. הבטחה מפורשת ליוסקה. "ונסענו לכותל בקו אחד ו..."
"תראי, דודה", התנשף האחיין. "אני לא חושב שעשיתם משהו חריג. הייתם זהירים-"
"בדיוק, בדיוק", הנהנתי במרץ.
"אנשים רבים בגילכם יוצאים ונפגשים-".
"אבל עובדה שאולי הוא נדבק!" חזרתי להיות מציאותית. "ויש גם הרבה אנשים שלא יוצאים מהבית..."
"זה מאוד אינדיווידואלי", אמר משה עם אותו הביטחון. "כל אחד צריך למשש לעצמו את הדופק, לראות עד לאיפה הוא מסוגל להקצין ולשמור. אי אפשר להיחנק".
"אנחנו נחנקנו, משה. אנחנו נחנקנו. לא יכולנו יותר..." קולי גווע.
"דודה, אתם בסדר גמור, אתם הכי בסדר שיש. אל תלקי את עצמך. אני מצטער מאוד לשמוע שדוד יוסקה לא מרגיש טוב, ואעשה הכול כדי להקדים לו את הבדיקה. אם לא ייצרו אתכם קשר בעוד ארבע שעות לכל היותר, צלצלי אלי שוב. אני אוהב מאוד את דוד יוסקה, ומצטער על שאנחנו נפגשים רק לעתים נדירות. תמסרי לו בשמי רפואה שלמה, תרגישו טוב ונהיה בקשר".
"אה, רק רציתי להגיד..."
"כן?"
"אני מבקשת לא לספר לאף אחד על השיחה שלנו, בסדר? גם לא לאשתך. אני לא רוצה שהילדים שלנו ידעו שום דבר בינתיים".
"טוב שאת מדגישה את זה, אל תדאגי דודה חנה, הכול נשאר ביננו".
שמטתי את הטלפון על המזרן. עדיין הייתי לחוצה ומתוחה מאוד, ובכל זאת – רווח לי מעט.