אחרי השיחה עם משה, יצאתי מחדר האורחים ונכנסתי למטבח כדי להתחיל לבשל לכבוד שבת.
רק כאשר פתחתי את המקרר וגיליתי עד כמה הוא ריק, הבנתי שאני נמצאת בבעיה חמורה. בדרך כלל הילדים נהגו להשאיר לנו מאחורי הדלת את המצרכים המבוקשים, אך בשלושת הימים האחרונים לא היינו בבית ולא נתתי רשימה מפורטת לאף אחד כפי שעשיתי עד כה מדי יומיים.
נאנחתי וטרקתי אחרי את המקרר, נשענתי עליו וחשתי איך הכעס מחניק לי את הגרון. למה שאמתין עד שאחד מהילדים יתקשר כדי לשאול מה לקנות, או עד שמישהו יועיל בטובו לבוא להניח לי שקיות מאחורי הדלת כאילו מדובר במתן בסתר?
הטיול שלנו אמור היה לשבור את כל החוקים החדשים, ולסלול לנו שביל אל עבר החרות שנלקחה מאיתנו. אני יכולה לצאת אל המכולת, למלא סלים בעצמי כפי שהייתי רגילה עד שהתהפך העולם. אין שום סיבה שאחכה בלא מעש, כאן, באמצע המטבח!
בצעדים קלילים נטלתי את הארנק ואת מפתח הבית, הצצתי ליוסקה שישן עמוק והפרחתי לחלל את הקריאה: "יצאתי!"
פתחתי בתנופה את דלת הבית. על שטיח הנצרים הקטן עמדו שלוש שקיות ניילון צהובות, גדושות עד כי נקשרו בקצותיהן בקפידה.
כל האוויר ברח מריאותיי ונשף עליהן ברוגז. סקרתי אותן בחשד מהול במשטמה.
רציתי לרדת בעצמי, למשש את הקישואים במו ידיי, לבחור בטטות כרסתניות עבור המרק, לטייל בין המדפים, לקחת מפה ומשם ולהרגיש את הריח הזה של השבת, מכה באפי כבר מעכשיו.
גררתי את השקיות אל תוך הבית וסגרתי את הדלת.
הסקתי שחדווה החרוצה קמה הבוקר מוקדם מאוד, ביום הברית של הנכד שלה, כד לערוך לי את הקנייה לשבת. פתקה קטנה ובה איחולים לבביים החתומים בשמה הסגירה את זו שטרחה בשבילי היום. ואני כעסתי עליה. מסתבר שהיא המתינה לשמוע ממני בשיחתנו קודם הברית איזושהי מילת תודה, אך זה היה עוד לפני שגיליתי את המשלוח.
פרקתי את המוצרים וסידרתי אותם במקומם תוך כדי שאני שואלת את עצמי, מה יש בה בחדווה, שתמיד מצליח להוציא אותי מהכלים. וכמה רחמים יש בי עליה עכשיו, וכמה אשמה אני מרגישה.
שעתיים מאוחר יותר, כשסיר המרק בעבע על הגז ותפוחי אדמה בשום ודבש ניצלו לאיטם בתנור, צלצל הטלפון.
זאת הייתה שיר ממד"א, היא ביקשה להודיע שהיום, בשעה ארבע בצהריים, יגיע בודק לבצע בדיקת קורונה עבור יוסף מרכוס.
הודיתי לה מקרב לב ואישרתי את פרטי מקום מגורנו.
בעודי פורסת חצילים לעיגולים דקיקים ומשמנת אותם היטב בשמן זית, חשבתי לתומי כיצד מתנהל עולמנו, ולמה הדרך היחידה להזיז משהו במדינה הזו היא לצלצל לבן של אחותי שבקושי שמרתי איתה על קשר בשנים האחרונות. מה זה אומר על פשוטי העם, ועל אלה העומדים בראש עמדות מפתח. פרוטקציה בהתגלמותה. ואיך גם אנשים כמוני יכולים להתדרדר אל דיוטות תחתונות כגון אלה בעתות משבר.
בשעה אחת התקשרה חדווה, סיפרה שלתינוק של אושי קוראים יונתן וש"הברית הייתה יפה מאוד וחבל שבסוף לא באתם. אבא בסדר?"
"הוא ישן עכשיו. משלים שעות". עניתי באדישות, ובהינף יד חתכתי לעצמי את האצבע.
"תודה על המשלוח ששמת לי מאחורי הדלת", הודיתי תוך כדי ליפוף האצבע המדממת במגבת ולחיצה ממושכת על מקום החתך.
"אני מעריכה מאוד".
"עשיתי את זה בשמחה, אמא", היא השיבה במתיקות ילדותית. "אנחנו ממהרים הביתה כי המשלוחן של 'דיזיין' התקשר להגיד שהוא בדרך".
"המשלוחן של 'דיזיין'?!" לרגע נפלטתי מציר הזמן.
"כן, אמא!" התפלאה חדווה. "הציוד שקנית לקליניקה שלי!"
"אה, נכון!" נזכרתי. האם רק אתמול זה היה, כשמר אדרי התקשר ובישר על המשלוחים המתעתדים להגיע היום ליעדם?!
"אמא, את בטוחה שהכול טוב איתכם...?" היא גיששה בחשש. איזו תכונה פסיכולוגית מעצבנת! לזהות בנו את העצב החשוף, את הסוד שאנו מסתירים מאחורי צחוק טיפשי. חדווה תמיד הייתה כזו, חמושה בתריסר מכשירי רדאר. תמיד היא ידעה, הריחה, ניחשה, לא נתנה מקום להימלט.
"חדווה, אני מבשלת עכשיו לכבוד שבת, בדיוק מכינה לך סלט חצילים! מה כבר יכול לקרות...?"
"לא יודעת..." היסוסה זלג עד אלי, כאילו חדר דרך החריץ שבדלת אל עבר חדר השינה בו נם יוסקה. "יש לי תחושה לא טובה לגבי אבא. את מסתירה ממני משהו. אולי בכלל לא הלכתם לטיול, אולי הוא עבר ניתוח ראש בגלל מה שקרה לו במצח כשהוא נפל על השטיח לפני כמה ימים? את מבטיחה לי אמא, שאין לו דימום פנימי ושאתם לא מסתתרים באיזו מחלקת נוירוכירורגיה אי שם?!"
מזגתי כמות נדיבה של צ'ילי מתוק על טבעות החציל. "חדווה, אבא ישן בחדר. לא היינו בבית חולים, ברוך השם. היינו בנופש ונהננו מאוד".
"טובבב..." היא נסוגה לאחור. "אני באמת מקווה. נדבר".
תחושה פנימית, פסיכולוגית כזו, השייכת לכל מיני חדוות מוצלחות למיניהן, סיפרה לי – שחדווה לא השתכנעה.