בשעה ארבע וחצי נשמעו נקישות על הדלת, ואסטרונאוט עמד מאחוריה. הוא אמר: "שלום, איפה יוסף? באתי לבצע לו את הבדיקה".
הפניתי אותו אל חדר השינה והוא פסע פנימה בצעדים מסורבלים כאילו זה עתה חזר ממסע מחוץ לאטמוספירה.
יוסקה ישן. פניו היו חיוורות וחתומות, מזקינות אותו בחמשת מאות שנים. הבודק שלח קריאה צעקנית ובועטת: "בוקר טוב, אדוני. עוד מעט ערב".
חצי עין פקוחה פזלה לכיוונו, חישבה להיעצם בשנית, אך נותרה פתוחה כשהבחינה ביצור שנחת עליה הישר מן החלל החיצון.
"שלום..." רפרפו שפתיו של החולה.
הבדיקה בוצעה בהצלחה, הבודק החדיר את המקל הארוך והדק אל תוך המבחנה מלאת הנוזל ופנה החוצה.
"אז מה אתה אומר, אדון בודק?" דידיתי אחריו. "יש לא, או אין לו?"
"אני לא רופא". נבלעה המבחנה בתוך קופסה אטומה. "וגם אם הייתי, אי אפשר לדעת. רק בדיקת מעבדה תאשר את התוצאות".
הוא בא לצאת, אך אז הסתובב אלי ואמר: "הוא לא נראה טוב, בעלך. גם אם זו לא קורונה, זה כנראה משהו רציני אחר".
הודיתי לו וסגרתי אחריו את הדלת. מהלומות נשמעו עליה כשתי דקות לאחר מכן. חמישה קרטוני-ענק צבועים בכתום זוהר עם סמל של 'דיזיין' חסמו את הפתח למען לא אנסה להימלט בשנית. ראש מקריח דמוי ביצה הציץ מעבר למגדל. "שלום, משפחת מרכוס? בבקשה לחתום".
"אפשר להכניס את הארגזים פנימה?" ביקשתי.
"יש כאן חולה קורונה או שוהה בבידוד?" נבח המשלוחן בקול צרוב מסיגריות.
"לא".
הגברתן גרר את המגדל אל מרכז הסלון, איחל "תיהנו", והלך, מותיר אחריו ניחוח חריף ומחניק של ניקוטין.
התישבתי על הספה ובהיתי במגדל בבל בעיניים מזוגגות. כשיוסקה ואני טיילנו ב'דיזיין', דמיינתי איך נפרוק את תכולת הקרטונים בבית, נמיין את המתנות והמשחקים לפי משפחות ונארוז אותן מחדש עם סרטי מתנה בוהקים ומסתלסלים. חשבתי שאצרף מכתב אישי. יש לי אוסף מכתביות מרהיב ונדיר במיוחד, החל מהדפס פרחי בבונג ועד לבובת הלו קיטי עדכנית ושובת לב.
וכעת, כל החלומות התרוקנו ממני. לא מצאתי בי טיפת אנרגיה לטפל במשלוח, לא היה בי כוח לכלום.
פרשתי לנוח, אך לא הצלחתי להירדם. כל שיעול של יוסקה הקפיץ אותי מחדש ומתח את עצביי. החרדה לפתה את חושיי ומנעה ממני להרפות.
בשעה שבע וחצי קמתי מהמיטה, הצצתי מהחלון וראיתי את הגברים מתאספים למטה בחצר. יד התנופפה אלי פתאום, אלקנה. קלטה אותי. לא יכולתי לברוח.
"איפה אבא?" הוא הגה בתנועות שפתיים מודגשות מבלי להוציא הברה.
"הוא נח. קצת עייף מהחופשה". החזרתי לו בשפתיי. הוא נד בראשו והתקדם לכיוון הגדר החיצונית, נעמד לתפילת שמונה-עשרה.
העפתי מבט ביוסקה. תכלת עיניו לא הנידה גלים, שָקטה הרוח. "אני רוצה לקחת שוב אקמול". הוא לחש.
"יופי, טוב שהתעוררת". ספקתי את כפותיי ואצתי אל המטבח. נטלתי מארון התרופות את חפיסת האקמול, או אז פניתי אל ארון כלי האוכל, שלפתי קערה והעריתי אל תוכה ממרק העוף שהכנתי לשבת.
"אתה צריך לאכול", הכרזתי עם היכנסי לחדר. "זה מה שיחזק אותך ויעזור לך להרגיש טוב יותר".
הנחתי בזהירות את הקערה המהבילה על השידה והגשתי לו את האקמול.
"אני לא רעב". הוא פלט. "אפשר כוס מים?"
לא יודעת למה, אבל ההתרוצצות סביבו הזכירה לי שנים שכוחות בהן טיפלתי בארבעה ילדים חולים בו זמנית, ועדיין היה לי קל יותר. אי אפשר להכחיש אל הזיקנה, אפשר רק להשלים איתה. אינני אותה אישה צעירה ונמרצת.
אפילו אחרי הניתוח להסרת הגידול ברגלו, וגם לאחר הצנתור שעבר, לא זכור לי קושי מיוחד שהתלווה אל התהליך. התמסרתי להחלמתו של יוסקה במרץ מלא תקווה. ועכשיו אני צועדת הלוך וחזור, מרגישה כמו תרנגולת שנמרטו נוצותיה, והיא כבדה ולאה ומדוכדכת.