יום שישי עובר כמו לילה שאין לו סוף.
יוסקה שכב שרוע על המיטה, נבח מדי פעם וקדח מחום. משככי הכאבים לא הועילו יתר על המידה.
כולם התקשרו לאחל שבת שלום ולהודות על המתנה המכובדת. כולם, מלבד צילה. היא הרי מנהלת כבודה של תיכון לנערות מתמודדות, אין לה זמן אלי.
אולי בשבת בצהריים, אם לא יהיה חם מדי, היא תשב על נדנדת העץ שקנינו לה ותתנועע עליה קלות תחת השמשייה שתפרוש מעליה מבעוד מועד. אחד הילדים ימזוג לה כוס מיץ תפוזים מתוך קנקן הזכוכית היוקרתי, והיא תתרווח לאחור ותגיד לאלקנה: 'לא נעים שלא התקשרתי להורים שלך. אבל מתי בדיוק היה לי זמן?' ואלקנה ישיב לה כמו בעל טוב: 'ברור, את עסוקה מאוד. לא נושמת'.
'תזכיר לי להתקשר אליהם במוצאי שבת'. היא תגיד אגב גמיעת המיץ המרענן. 'אולי אל תזכיר לי את מוצאי שבת. אתה לא יודע כמה עבודה מחכה לי אז...'
שלא תתקשר. שתדאג רק לנערות שלה. נשים זקנות אינן זקוקות לתמיכה, לאמפתיה ולעידוד, הלא כן? מה כבר יקרה אם יתעלמו מהן, הן לא תנקוטנה בצעדים קיצוניים כמו בריחה מהבית אל מקום עלום.
אהמ... אולי בעצם כן.
עם הישמע הצפצוף המתנגן פניתי אל הכוננית, אל פמוטי השבת שהפעם ארגנתי בכוחות עצמי והדלקתי את הפתילות הספוגות בשמן עד כי נתפסו בהן להבות חמות ומרצדות. מליטה את פניי בכפות ידיי, מתפללת ברחש. יוסקה סוקר אותי מהספה, שותק ובוהה.
קצת מביך לשיר בקול את קבלת השבת כשיוסקה מנמנם לידי, וזה עוד לפני שמגיע זמן הקידוש ובציעת החלות.
את סעודת השבת העברתי לבדי. אוכלת בחוסר חשק את סלט החצילים ונזכרת שהבטחתי לשלוח חלק ממנו לחדווה ולא עשיתי זאת. אולי לא התכוננתי לשלוח לה, וסתם אמרתי את זה כדי שלא תחשוד במצבו של יוסקה.
השבת חלפה עלינו כמו תשעה באב רק בלי תחושת הנחמה שאמורה להגיע לאחר מכן. חם, דביק, מפחיד. ולא נגמר. ניסיתי להעביר את הזמן בשינה. מדי פעם היא נפלה עלי לכמה רסיסי רגעים בהולים של חלומות שלא הצלחתי להיזכר בהם, וחשתי עמומות שטוב שכך.
במוצאי שבת יוסקה נאות לקיים את ההבדלה. מה הוא לא יעשה כדי להציל אותי מצמיחת הזקן המבעיתה הממתינה למי שתעז לשתות את היין שלא בזמנה? זה בדיוק מה שחסר לי בחיים, לא רק קמטים וחריצים, אלא גם זקן.
"זה לא יפה שצילה לא התקשרה". הסחתי בפניו ברגע של צלילות יתרה מצידו. עשן קל היתמר מנר ההבדלה. "מה, אנחנו אוויר? זה כל מה שיש לה בחיים, רק הנערות הללו שהיא רוצה להציל? קצת סדרי עדיפויות. ועכשיו כשאני חושבת על זה שוב, זה לא יפה שהיא לא קיבלה את רבקי של אלישבע לתיכון שלה. שתתמודד עם המורכבות המשפחתית, מה יש? ואם בכל זאת היא חושבת שלא כדאי, שהייתה נחלצת קצת יותר לפעול ולא מחכה במשרד שלה שמישהו ירים אליה טלפון ויתחנן לעזרה. מעניין מה באמת עם רבקי. בכל מקרה היא כרגע עם קורונה וצריכה להישאר בבית. אבל זה לא בסדר שצילה לא מתקשרת להודות, מדובר במינימום".
הטלפון צלצל. הנייד של צילה.
"לא מתחשק לי לענות לה", הפניתי עורף מפגין אל המכשיר. "טוב שנזכרה".
יוסקה אמור להגיד משהו. לסדר את מחשבותיי, לווסת את רגשותיי, להנמיך את גובה הלהבות שכבר כבו בפמוטות השבת, אך לא בלבי.
במקום זאת הוא נחת על הספה, התכסה עד צוואר ועוצם עיניים.
הטלפון המשיך לצלצל והשתתק לבסוף, כאילו הבין שאין לו כרגע תכלית.
קיפלתי את המפה הצחורה בדייקנות והשבתי אותה אל המגירה. הסבתי את עקביי לכיוון המטבח והחילותי לשטוף את הכלים.
הטלפון צלצל שוב.
"חנהלה..." קולו החלוש של יוסקה השיג אותי בקושי.
סגרתי את הברז. "קראת לי?"
"תעני לטלפון. מישהו מצלצל כל הזמן".
"טוב..." נשמטו כתפיי. "בסדר. אני אענה".
"שלום, זוהי הודעה ממאוחדת. תוצאת בדיקת הקורונה של יוסף מרכוס: מהשלישי בספטמבר 2021, היא חיובית".