משהו נורא צריך לקרות עכשיו.
אני אמורה לראות כוכבים, לחוש סחרחורת.
בפועל, לא קורה כלום. הייתי במטבח, מחזיקה את הטלפון ביד. ורק הקול המתכתי והלקוני הוסיף להדהד באוזניי כבדות השמיעה: חיובית. חיובית. תוצאת בדיקת הקורונה של יוסף מרכוס מהשלישי בספטמבר חיובית.
הצצתי עליו. הוא שכב על הספה בסלון עם עיניים לכיוון התיקרה ולא זז. שום דבר לא השתנה בו מאז הדקה החולפת בה הוכרזה מחלתו באופן רשמי.
מצאתי את עצמי בלתי מופתעת בעליל. הרי היה ברור לי שהוא לא חולה בסתם שפעת.
הותרתי את הכלים המלוכלכים בכיור, מצופים בשכבה מתמוססת של קצף בניחוח לימוני. פניתי אל הכוננית כדי ליטול ממנה את ספר הטלפונים שלי, אך הוא לא היה שם. למען השם, איפה הוא יכול להיות?!
בטח, בחדר האורחים. רק ביום חמישי דיברתי עם משה כתריאל, אחייני שהייתה לו עדנה בשל נסיבות בלתי משמחות.
פסעתי לכיוון החדר, לחצתי על המתג ואור צהוב עמום הציף את החדר. שקט מעיק שרר בו, נטול חיות וסערה. הספר המתין לי על מזרן המיטה. פתחתי אותו וחייגתי את אותו המספר מיום חמישי.
"שלום דודה", ענה משה מיד. "יש תוצאות?"
"חיובי" עניתי ביבושת.
משה לא היסס כשהגיב: "תנחומיי... כלומר, שתהיה החלמה מהירה".
"אמן, תודה על זירוז התור".
כוכבים נצצו בשמים השחורים שבחוץ, מנמרים אותם בנקודות זעירות של אור כאילו היו זרקונים שזה עתה הגיחו אל אוויר העולם.
"איך הוא?" קולו הנמוך והלוחש נתן את התחושה כאילו אנו משוחחים על אודות סוד צבאי.
"אותו דבר. משתעל וקודח".
"אהה..." צקצוק מְחשב תהליכים חלף מעבר לקו. "כדאי שיהיה בבית ציוד מתאים לעת הצורך. מד סיטורציה, מחולל חמצן. איך הוא קיבל את הבשורה?"
"האמת היא ש..." נשפתי על אף שלא התאמצתי כלל. שעונה הייתי על משקוף החלון הסגור. נושמת מחנק, ולא מסוגלת אפילו לפתוח את החלון. "אני לא יודעת אם טוב לספר לו. פעם שמעתי שישנם אנשים שאם מספרים להם את מצבם הרפואי האמיתי, הם נכנסים לדיכאון ומאבדים את טעם החיים, ואז... הסוף מהיר יותר. אשמח לשמוע חוות דעת". כמה משונה היה לדון עם אדם שיכול היה להיות ילד שלי, ושאין לי איתו כמעט קשר, במקום להתדיין עם אחד מילדיי היקרים לי.
"תראי דודה", העלה משה כתריאל טון. "כמו שאני מכיר את דוד יוסקה, הוא בן אדם חזק שיכול להתמודד עם המציאות. בסופו של דבר, מדובר במחלה שהוא עצמו עובר וזכותו לדעת מה יש לו".
"אתה צודק..." מלמלתי. "אני מבקשת שבינתיים לא תפיץ את הידיעה. גם לא בין הילדים שלי. אני לא רוצה שהם ידעו בשלב זה".
ידיי הקמוטות עברו על חבל התריס השחוק, ציפורניי ננעצו בבד המחוספס למגע.
"למה את רוצה להסתיר מהם?" שמעתי את קולו התמה.
הרפיתי מהחבל, ידי צנחה כלפי מטה ונתקלה במשענת המתכת של המיטה. "כי... כי זה לא עניינם. זה מה שעובר עכשיו על בעלי, על הבעל שלי. הם לא צריכים להיות מעורבים".
היסוסו הזדחל לכיווני, משתדל להעביר חוסר הסכמה במקסימום כבוד. "אני לא יודע, דודה. אני מבין שמדובר בבעלך, אך באותה המידה מדובר באבא של הילדים שלכם. אני באופן אישי מרגיש שמגיע לילדים לדעת מידע שכזה על האבא שלהם. אבא יש רק אחד".
"יכול להיות". התישבתי בכבדות על המיטה, חשה כיצד המועקה שרובצת עלי מכווצת את איבריי ומסמיכה את דמי. "אבל אני לא מסוגלת להודיע להם".
"את רוצה שאני אעשה את זה?" עלתה הצעתו בפרץ של נדיבות.
"אה. לא יודעת. אולי כן". נימול קל עלה בקצות רגליי המאובנות. "אולי כדאי להתקשר לאלקנה ולהגיד לו שיודיע לעקיבא ולאלישבע. אהמ... זהו".
"ומה עם הבת הגדולה?" גילה האחיין בקיאות מפליאה בבני דודיו המרוחקים.
"אני חושבת..." ניערתי את רגלי כדי להיפטר מהנימול. "שאני צריכה להתקשר אליה בעצמי. היא צריכה לשמוע את זה ממני".
השיחה באה אל סיומה ואני נותרתי בחדר האורחים. לא חושבת על שום דבר, רק שוקעת במהירות בתוך הבור השחור, שאין לו סוף ותכלית והוא מר עד למאוד.