מזוודה שחורה מלבנית עמדה במפתן הבית. דמות גבוהה ויציבה, חבושה בפאה מסורקת היטב, הביטה בי בהבעה מעורבת.
הקמטים הדקים שבמצחה סיפרו על דאגה עמוקה ולופתת, אך חיוכה החמים לא הותיר ספק בכך שהיא מאושרת לראות אותי.
לפני שהספקתי להתעשת מולה, היא התנפלה עלי והצמידה על לחיי נשיקה רותחת.
"אסור לך לנשק אותי!" נחרדתי, וניסיתי בעדינות להדוף אותה מעלי. "נחשפתי לחולה מאומת, אני צריכה להיות בבידוד!"
"לא אכפת לי, אמא", נגעה חדווה בכתפי, "הייתי חייבת!"
"טוב, נניח. בואי", החוויתי לה בידי. "תראי את החדר שהכנתי לך".
חדר האורחים שינה את פניו לכבוד האורחת החשובה שלי. מצעי ורדים בגווני פסטל נפרשו על המיטה, מפיץ ריח שהעברתי מחדר האמבטיה שלנו פיזר ניחוח מעודן של 'רויאל פאלס' (אל תשאלו אותי מה זה אומר), ועל שולחן העבודה עמדו שתי מגבות תחרה צחורות מגולגלות וקשורות בסרט סטן.
"ממש בית מלון!" הוקסמה חדווה. "עכשיו אני מבינה למה פיני כל כך אוהב לבוא לפה".
"בטח", התמוגגתי מנחת. "שתדעי לך שאני מתפללת עליו שלוש פעמים ביום. רק שימצא את הכלה שלו כבר!"
חדווה עשתה פרצוף כאילו טעמה אבוקדו מקולקל. לכי תביני, היום הורים לא יכולים לפתוח את הפה. הילדים רגישים כמו קליפות של אפרוח שזה עתה בקע מהן, ולא משנה אם הם כבר סבים וסבתות בעצמם. לאחר שתיקה קצרה היא התנערה ממחשבותיה ושאלה: "אולי תישני איתי ביחד בחדר, אמא? בכל אופן, אבא חולה".
"מה זה משנה איפה אני ישנה?" רטנתי. "הרי כל העניין שבשלו באת לכאן הוא כדי לעזור לאבא, כך ששתינו נהיה חשופות באותה המידה, לא?"
"אה, נכון..." היא הבליעה חיוך נבוך. "איך הוא הגיב כשסיפרת לו?"
"לא מעניין אותו שום דבר". פלטתי בעגמימות, נושמת אל תוכי את ניחוח הרויאל. "הוא המשיך לשכב עם עיניים עצומות ואמר: 'תאמיני לי חנהלה, לא אכפת לי איך קוראים למה שיש לי. אני מרגיש כמו סטייק מיובש משבוע שעבר'.
חדווה פרצה בצחוק שופע. "איך מתאים לו..."
"ממש". הסכמתי איתה.
פניה הרצינו. "תודה רבה, אמא, שהודעת לי בעצמך ולא שלחת מישהו אחר. זה היה חשוב לי".
"אני יודעת. את הבת שלי כבר חמישים ושתיים שנים, אני מכירה אותך!"
זרועה הימנית נשענה על משענת המתכת של המיטה. "אני מקווה שאת לא כועסת עלי שביקשתי לבוא להיות איתכם. זה לא שאנחנו חושבים שאת לא מטפלת טוב באבא, פשוט... ככה כולם חשבנו ביחד. שזה יכול לעזור לכם. ואלקנה עסוק עם הישיבה שלו, ועקיבא, את יודעת – זה לא בשבילו. ואלישבע בעצמה גם לפני לידה וגם עם קורונה, אז..."
"את לא ברירת מחדל, חדווה", נעמדתי בפתח החדר. "ואני שמחה שאת פה".
"באמת?!" אורו של הסהר הנשקף מעם החלון השתקף על פניה. "את באמת שמחה?"
"כן. אני שמחה לראות אותך". דייקתי. "זה... בסדר שאלך להתארגן לקראת שינה? השעה כמעט אחת בלילה. אני רגילה ללכת לישון הרבה יותר מוקדם"
"בטח, אמא", היא נדה לי בראשה. "תלכי".
*
כשיצאתי מחדר השינה כדי לאחל לחדווה לילה טוב ולהיפרד ממנה סופית עד הבוקר, מצאתי אותה במטבח, מקלפת הר של ירקות. על לשוני עמדה התמיהה למה דווקא עכשיו ומה דחוף, ושתלך לישון, אך עצרתי את עצמי. היא נראתה ערנית כאילו נטלה בקבוק שלם של תמצית להגברת אנרגיה.
מסרתי לה לילה טוב וחזרתי אל החדר, רואה בעיניי רוחי כיצד מדליה נוספת מתווספת אל דש בגדי הדמיוני.
זיכרונות מהעבר הציפו אותי. אם יש מישהו מילדיי שהסתיר ממני דברים, זאת חדווה. כשהיא הייתה בת שש עשרה קיבלתי טלפון מאישה שהציגה את עצמה בשם : 'זלדה קורמיסקי, ואני בת שמונים ושלוש. הבת שלך מתנדבת אצלי פעם בשבוע. מותק של ילדה. רק למה קשה לה כל כך עם ההורים?'
בימים ההם אישה בת שמונים ושלוש נשמעה לי כמו אשת מתושלח, והלשון שנבלעה לי לא חזרה מהר אל מקומה הטבעי. חדווה לא סיפרה לי על זלדה, על ההתנדבות, ועל כך שהיא מרכלת אודותיי מאחורי גבי.
גם הזמנים הללו חלפו, ואני בעצמי כמעט בת גילה של זלדה. וזו אני שהתקשרתי לחדווה וסיפרתי לה על הקורונה של אבא. הייתי גלויה בפניה הגם שלא רציתי. כי הבנתי שזה חשוב. כי אני אמא. כי חדווה היא אישה בוגרת, גם אם אני זוכרת לה מדי פעם חטאי נעורים.
ואני שמחה שהיא פה. על אף שמכל ילדיי, היא הילדה שאני הכי פחות מסתדרת איתה.