בבוקר המתין לי על השולחן במטבח מאפה גבינה מפודר באבקת סוכר, סלט גזר מדוגם בחמוציות ובצנוברים ולימונדה טרייה עם קוביות קרח אלגנטיות.
"אני מרגישה בבית החלמה", הכרזתי בפאתוס כשהתיישבתי סמוך לשולחן, לבושה בחלוק הבית הכחול שלי.
חדווה פיזרה חיוכים כאילו היו חלק מעסקת החבילה של אבקת הסוכר והתישבה מולי.
"תגידי לי את האמת, חדווה", קרצתי לכיוונה. "מתי הלכת לישון אתמול...?"
"אה", היא ציחקקה במבוכה, וסידרה בספונטאניות את קשירת מטפחתה הוורודה. אני אוהבת אותה עם מטפחת, היא הרבה יותר חדווה ככה. פחות מאיימת. "לפנות בוקר, נראה לי. ואני לא בטוחה שנרדמתי. לא יודעת מה קרה לי. כל הגוף שלי מלא בקפיצים".
"יש לי בת שהיא פסיכולוגית. זאת אומרת, מאמנת אישית". אמרתי תוך כדי נגיסה במאפה המתוק. "אולי היא תדע להסביר לך מה קורה איתך".
היא הבליעה חיוך נוסף וקשקשה בתוך הסלט בעזרת כף העץ. "אני יודעת בדיוק מה קורה איתי, אמא. אבל בואי לא נדבר על זה".
"בסדר", הסכמתי איתה. "לא צריך לדבר על מה שלא נעים. אני בכלל חושבת שכדאי גם לי לדבר רק על מה שעושה לי טוב. שזה אומר - לא לדבר על מה שיש לאבא. בשביל מה? בואי נדמיין שאנחנו באמת בבית החלמה ויש מישהו שמטפל לנו בתינוקות, ואנחנו יכולות לאכול וליהנות באין מפריע".
מבטי לכד את עיניה שלרגע הועם הבהובן. גם כף העץ נעצרה לשבריר שניה מלהתעלל בגזר שבקערה.
"תגידי, אמא, שמעת משהו בלילה?"
"אני?!" ליקקתי את אצבעי מהמילוי הקטיפתי הלבן. "לא. מה קרה?"
"אבא השתעל חזק מאוד והתקשה לנשום. פחדתי שאצטרך להזמין לו אמבולנס. ברוך השם ההתקף נרגע. חששתי לחזור להשאיר אותו לבד, אז נשארתי על הכורסה בחדר".
ניסיתי לדמיין את חדווה יושבת על הכורסה הניצבת באלכסון ממיטתי וצופה בי ישנה. "אני מקווה שלא דיברתי מתוך שינה". הגבתי באימה. מי יודע מה אני מסוגלת לפלוט במצב תנומה, ועוד ליד חדווה...
"ישנת חזק". היא הרגיעה אותי. "בעוד כמה שעות אמור להגיע לפה מתנדב של "חסדי עמרם" כדי לבדוק אותו. ו... אמא?"
איבדתי את התאבון. "כן?"
"את יודעת שגם את צריכה להיבדק".
"אני?!" הדפתי מעלי את הצלחת. "למה?!"
"כי נחשפת לחולה מאומת..."
"גם את נחשפת!"
"בסדר, אמא, אני איבדק". היא הוסיפה להתמיד עם אותו חיוך דביק. "אבל את חשופה כבר כמה ימים. אלקנה קבע לך בדיקה באחד החניונים של 'היבדק וסע' להיום בערב בשעה שש. הוא יבוא לקחת אות--"
"תסלחי לי", קטעתי אותה. "מה פתאום אתם קובעים לי בדיקה בלי לשאול אותי? אני לא מתכוונת ללכת להיבדק!"
"אמא..." עיניה של חדווה נצצו בברק חשוד. "הבדיקה לא מגלה משהו שלא קיים, ואם הוא קיים – לא יעזור להתכחש אליו".
קמתי ממקומי בעצבנות. "אני מרגישה בסדר גמור, חדווה. אין לי חום, אני לא משתעלת ואין לי לא ליחה ולא נזלת ולא מה שזה לא יהיה. אני נושמת כמו מזגן טורנדו חדש. תעזבו אותי".
צעדתי לכיוון הסלון. חדווה הזדנבה אחריי, צופה בי מתישבת על הספה ומעמידה פני קשוחה.
"אמא, מה זה הארגזים האלה?" היא הצביעה פתאום על מגדל הבבל הכתום של 'דיזיין' שעומד באמצע הסלון.
"אלה מתנות לנכדים ולנינים", השתדלתי להסביר בקול רגוע. "קיבלתי את הארגזים ביום חמישי שעבר ועדיין לא מצאתי זמן וכוח לטפל בהם. אולי נעשה את זה עכשיו?"
חדווה הנהנה בראשה והחלה לפרוק את הארגזים. כיוונתי אותה באיזה ארון אפשר למצוא דפים ודבק סלוטייפ והוריתי לה ליטול עט מכוס החרסינה העקומה שעל הכוננית. "בתכנון המקורי שלי הייתי אמורה לצרף מכתב אישי לכל מתנה, אבל עכשיו אין לי כוח".
אישוניה פזלו לכיווני. "אני לא רגילה לשמוע שאין לך כוח".
"נו, הגיע הזמן". חיבקתי בידי את הכרית הסרוגה של אמא עליה השלום. חוטי דוכיפת נמעכו בין אצבעותיי. "אני אחרי מנוחה בטלנית של חמישה חודשים. התרגלתי לא לעשות כלום". עקצתי אותה ללא רחמים.
חדווה התעלמה מהאמירה האחרונה שלי, ערמה על השולחן אוהל דמוי קרקס, צנצנת חרוזי גומי, בובות פרווה, פאזלים, משחקי קופסה ויצירה.
"אתם לארג'ים, אמא", היא פערה פה אל מול הכמות הבלתי נגמרת. הצמידה פתק עם שם לכל חפץ ומתת. "תמיד הייתם. איזה הורים מיוחדים יש לנו!"
קיבלתי את מחמאתה בראש מורכן ומקבל. "תודה. אנחנו בהחלט משתדלים. ותגידי לאלקנה שלא יטרח. אני לא מתכוונת ללכת להיבדק. חבל על הזמן, אין סיבה".