חדווה יצאה מן החדר. כמה טוב שעזבה אותי לנפשי, רק חבל שבדרך ניתקה אותי מהחלום הענוג שתוכנו הספיק לחמוק ממני בערמומיות.
מהר מאוד התברר לי שחדווה לא התייאשה כל כך מהר. היא בכל זאת הבת של יוסקה וחנה ושניהם, כידוע, עקשנים לא קטנים.
שוב היא עמדה לצד מיטתי, וכעת מכשיר הטלפון היה אחוז בידה במצב של רמקול פתוח.
"אמא?" בוקע קולו של אלקנה מעם האפרכסת. "זה אלקנה".
"אני יודעת שזה אתה". התרעמתי תוך כדי פיהוק עמוק.
"אמא, בואי נעזוב לרגע את המטרה לשמה אנו נוסעים. יש לנו הזדמנות לשעת איכות ביחד. מאז הקורונה לא היינו לבד, רק שנינו. בואי נצא לדרך. בסופה תעשי את הבדיקה, אבל היא תהיה הדבר הכי שולי בפגישה שלנו".
אני לא אוהבת שהילדים שלי עושים לי את זה. מנגנים לי על המצפון בדרכים מתוחכמות שלא שיערו אבותינו. איך אפשר לסרב לבן שלי על הצעה מפתה שכזו?
כמה שהבנתי שמדובר בעוד דרך מבריקה להצליח לגרום לי להיבדק, קמתי מהמיטה והלכתי להתלבש.
לחדווה היה מזל שאני לא שומעת טוב. זה היה בהחלט רגע שבו אני הצטערתי על אוזניי שבגדו בי. שטף דיבורה הקולני והנרגש הממוען אל אלקנה העלה בי סקרנות שלא ניתן לכבוש. לא היה סיכוי להצליח לפענח מה היא שוחחה עלי מאחורי גבי.
שנים שוחחתי עליה מאחורי גבה ביחד עם יוסקה. תיבלנו את הסודות אודותיה באידיש בסיסית יחד עם גרמנית מגובבת נוסח בית אבא. הגיע מועד הפירעון. גלגל חוזר בעולם.
בחמש וחצי עמדתי ליד הדלת, עם התיק השחור, המים המינרליים וחבילת סוכריות המנטה הנצחיות. אלקנה נקש בדלת ואני יצאתי מהבית כמעט בחגיגיות. ירדנו לאט את המדרגות כשאלקנה פנה באופן בטוח אל עבר ההונדה שלנו, ופתח לי את הדלת כאילו היה מאבטח אישי.
"אתה פותח לי את הדלת כאילו אתה המאבטח האישי שלי", השמעתי בקול את מחשבותיי.
הוא צחק, סגר אחריי את הדלת, התישב מול ההגה והתניע את הרכב.
שמים כחולים נפרשו מעלינו כמו אגם כהה שנמתח ללא סוף. התנועה בכבישים זרמה יפה וקידמה אותנו הלאה במהירות.
"אז מה שלומך, אמא?" פתח אלקנה. ידו האחת בהגה, השניה מסרקת את זקנו המלבין שנותר לפליטה מתחת למסכה הירקרקה. אם הילד שלי מפתח זקן לבן, סימן שאני זקנה יותר מכפי שאני מדמיינת.
"אני בסדר, ברוך השם".
"ואיך אבא?"
"חולה בקורונה. מה יש להגיד?"
שתיקה עמומה רבצה בינינו, כאילו הייתה חיידק שלא רוצים להיתקל בו. ציפיתי שיקרה משהו, הלא מזה חמישה חודשים לא ישבנו לשיחה מלב אל לב כפי שנהגנו לעשות לפני שהתהפך העולם. אולי הקפה הוא זה שחסר להשלמת האווירה. והעוגות שלי.
"את בטח דואגת לו". הוא ניסה למשוך אותי לשיחה. גם אני רציתי, אך לא ידעתי להסביר מה קורה לי. כאילו חומה חצצה ביננו ולא אפשרה לי להתקרב אליו כפי שחלמתי.
"מה יש לדאוג?" הפטרתי. "עוד מחלה".
"כן", הוא אישר וצפר לרכב שנעצר לפניו ללא סיבה. "אבל בכל זאת... הקורונה היא מחלה קשה". הוא השתהה לרגע ואז המשיך, "אנשים מתים ממנה".
"זה נכון", שחררתי את המילים באטיות. "אבל שתדע לך שאנשים עושים ממוות משהו הרבה יותר גדול ממה שהוא. תחשוב על כך מבחינה אובייקטיבית: הנשמה יורדת משמים ובאה לִגְלוּת בעולם הזה. היא עושה מה שהיא עושה, ואז הקדוש ברוך הוא מחליט להחזיר אותה הביתה. מה כל כך טראגי בזה?"
"לפי איך שאת מדברת זה באמת פשוט מאוד..." נבלע החיוך מתחת למסכתו.
אחזתי בחגורת הבטיחות. "זה באמת פשוט. אנחנו אלה שנוהגים לסבך כל דבר. שמעת על יומו האחרון של אהרון הכהן?"
"למה את מתכוונת?"
"למדרש מקסים. לא אכפת לי אם אתה מכיר אותו. אתה מקשיב?"
"לכל מילה".
התרווחתי על מקומי. ההונדה פילסה את דרכה בכביש המוביל אל החניון. שורת רכבים בלתי נגמרת השתרכה לפניו. "טוב שיש פקק", אמרתי. "עכשיו יש לנו זמן לדבר באמת".
הוא סובב את ראשו לכיווני והיטיב לאפו את משקפיו. שפתיו נפשקו. ילד אהוב שלי.