"אז השם פנה למשה רבנו ואמר לו שילך לאהרון הכהן ויכין אותו לקראת יומו האחרון", פתחתי כאילו מדובר בהרצאה בפני מאה איש. התור שלפנינו זז בקצב של תולעת משי עצלנית.
"משה מגיע לאחיו מוקדם בבוקר, ואילו הוא מתפלא מאוד. מדוע בא אליו אחיו בשעה מוקדמת כל כך?" פרשתי את ידיי לצורך ההדגמה.
"משה אומר לאהרון שהוא למד משהו והתקשה בו ובא לבקש את עזרתו בהבנת הסוגיה. הם מתחילים מ"בראשית ברא אלוקים", ועל כל בריאה שברא הבורא, מתפעל משה כמה נאים מעשיו. אתה מקשיב לי או שאני מדברת לעצמי?"
"אני מקשיב", התנער אלקנה מהרהוריו הטורדניים.
"כי משום מה, יש לי הרגשה שאני משעממת אותך. וזה חבל. כי זה מדרש יפה".
"אני שומע". הביטו בי עיניו התכולות. העתק של יוסקה.
"אז ככה זה ממשיך, שתדע שאני מקצרת. שלא תתעייף. עד שבסוף הם מגיעים לחטא אדם הראשון. ואז משה פונה כביכול לאדם הראשון ושואל אותו מדוע הוא חטא – הרי העונש על חטא זה הוא - שנבראה מציאות של מוות לעולם! אלמלא חטאו של אדם הראשון, היו בני האדם בני אלמוות!
אהרון גוער בו שלא נאה לדבר כך. הרי כל מעשיו של הקדוש ברוך הוא מושלמים הם, ובכלל – אם כך גזר השם שכל אדם יחזור אל עפרו, זהו הטוב! אתה מבין, אלקנה? משה ניסה לרמז לו אתה יודע מה... אבל אהרון עדיין לא הבין".
"כן. הבנתי". התכלת שבה להביט בפקק. שחרר צפירה לא רצונית.
או שאני משעממת אותו, או שהוא עסוק במחשבות על דברים אחרים. אבל אני לא יכולה לשלוט בעצמי, אני חייבת לספר לו את המדרש הזה. אפילו אם הוא יזכור רק משפט אחד ממה שאמרתי – דיינו.
"ואז משה ממשיך ומנסה לרמז לו בעדינות ושואל אותו מה יקרה אם אלוקים יתגלה אליו ויאמר לו שבעוד חמישים שנה הוא עתיד למות. ואהרון אומר: 'צדיק השם וצדיק דינו', הוא יקבל את דינו של השם באהבה. לאט לאט משה יורד בשנים. מה יקרה אם השם יגידו לו שבעוד עשרים שנה הוא ימות. בעוד עשר שנים. בעוד חמש. בעוד שנה... עד שהוא אומר לו – היום".
עכשיו אני כבר בטוחה שאלקנה לא מקשיב, על אף שהוא אמור להתעניין מאוד בדבריי. ראשית, משום שאני אמו, וכל מה שאמא אומרת מוכרח להיות מעניין. ושנית, מפני שהוא בעצמו מלמד בישיבה. לא קרה לו פעם שהוא נתקע ולא היה לו מה ללמד?
השלמתי עם דיבורי אל עצמי וממשיכה: "משה, אהרון ואלעזר בנו, עולים אל ההר וכל העם מלווים אותם במבטם. זה היה נראה להם מוזר. אהרון מעביר את בגדי הכהונה אל אלעזר ועל כל בגד שניטל ממנו, הלביש לו השם בגד רוחני.
--- הם נכנסים למערה שהוכנה במיוחד לאהרון על ידי האלוקים. ויש בה מיטה מוצעת ומנורה דולקת בעלת שבעה קנים. ומשה שואל את אהרון: 'מה אתה רואה?' ואהרון אומר שהוא אינו רואה דבר, רק ענני כבוד.
משה אומר לו לשכב על המיטה, להצמיד את זרועותיו לצידי גופו, לעצום את עיניו ולסגור את פיו. והוא שוב שואל אותו מה הוא יכול לספר לו. אהרון מסביר שאת שעת המיתה עצמה אסור לו לגלות: "איני כדאי לומר לך, אלא הלוואי מקודם זמן באתי לכאן". כשראה משה היאך מת אהרון, נתאווה משה למיתתו.
אתה יודע שאחרי מותו של אהרון, פנה משה רבנו להשם ואמר לו: "כשמרים אחותי נפטרה – אהרון ואני התעסקנו בקבורתה. ועתה עם אהרון – אני ליוויתי אותו. אבל מי יקבור אותי? אין לי לא אב ולא אם ולא אח או אחות". והקב"ה הבטיח לו, שהוא בעצמו יקבור אותו".
דמעה גלשה מעיניי, חמה וטובה. "אתה יודע, אלקנה, שאהרון אומר שהיה רוצה להימצא במקום הזה קודם? המקום הזה הוא ההרגשה של אהבת השם. אהבה עצומה שאדם מרגיש כשהוא חוזר לחסות בצילה של השכינה. אפילו אנשים גויים ורחוקים שלא יודעים על כך דבר ועברו מוות קליני, סיפרו שהם חשו אהבה גדולה ומוחשית שמעולם לא ידעו על קיומה. אני יודעת שלא הקשבת לשום מילה שאמרתי", סיימתי והרפיתי את אחיזתי מהחגורה. "אבל לא אכפת לי".
אלקנה היסס קמעה ואז אמר: "דווקא הקשבתי לכל מילה שאמרת. וזה באמת מדרש מיוחד מאוד. אבל למה פתאום את מספרת לי את זה?"
"אין לי מושג". הפטרתי. תורנו הגיע.