הבדיקה הייתה מהירה וקלה והסתיימה מהר יותר מכפי שהערכתי.
אלקנה ביצע פרסה ופנה לשוב הביתה. "מה את אומרת, אמא", הוא שאל תוך כדי התבוננות בכביש שלפניו, "אולי נעצור באיזה קיוסק לקנות גלידה, נשב קצת על ספסל בחוץ ונדבר?"
"זהו רעיון מצוין", השבתי מיד. לא התחשק לי גלידה, ובטח שלא ללקק אותה על ספסל באמצע הרחוב. יש משהו במחזה הזה שמעורר חמלה. אותי, בכל אופן.
אבל אני מאמינה שלא טוב להגיד 'לא' לילד, גם אם הוא בן חמישים ושמונה וזקנו מלבין והולך. ילדים רגישים למילה 'לא', ועוד יותר רגישים לתחושה ולו הדקה ביותר של דחייה, אדישות או חוסר אכפתיות מצד ההורים. ילדים זקוקים לאהבה וגלידה.
אלקנה המשיך לאחוז בהגה כשמדי פעם הופנה מבטו אל הבניינים שלצידנו, מנסה לאתר בעיניו התכולות קיוסק זמין. "הנה", הוא קרא וביצע חניה זהירה ומדויקת.
נשארתי ברכב, עוקבת אחריו ניגש אל הקיוסק וחוזר אחרי דקותיים עם שני מגנומים בטעם שמנת-שקדים. הוא פתח עבורי הדלת כמנהג האבטחה האישית, ועבר איתי את הכביש אל גינת משחקים ריקה מאנשים.
הלילה גלש במתינות אל תוך הגינה, צונח עליה כאילו היה כנף רכה של ברבור.
אלקנה הגיש לי את הארטיק שלי והלך להתישב על הספסל הסמוך לספסל עליו ישבתי. ערפילים מילאו את השמים ההולכים ומתכהים. חבלי הנדנדה נעו לאט.
ברכתי ונגסתי בגלידה, ציפוי השוקולד הקשיח התפצפץ בין שיניי ונשר על חצאיתי. הוא היה קפוא וחסר טעם.
"הרופא אמור להגיע עוד מעט אל אבא", הפטיר אלקנה וליקק את הגלידה שלו. אם יבוא מישהו ויעיר על המשגיח הדגול שאוכל כך לתאבון בטבורה של עיר, הוא תמיד יוכל לתרץ את מעשהו בבילוי נצרך עם אמו הקשישה. כיבוד הורים מדאורייתא וכולי.
אחזתי בארטיק בידי ולא טעמתי ממנו יותר. "אני רוצה להספיק לחזור הביתה לפני שהרופא יגיע", הזכרתי.
לשונו גלגלה שמנת ושקדים בעונג מתוק. "בעזרת השם". הוא נשא מבט אל עבר המגלשה האדומה הדוממת ושאל: "ומה אם הרופא ימליץ על אשפוז? אבא לא נושם כמו שצר-"
"אבא לא הולך לשום בית חולים!" זעקתי בקול.
"כן, אמא, אני מבין... אבל – אם לא תהיה ברירה-"
"אבא – לא – יתאשפז!" קראתי שוב. טיפות לבנות זלגו על פרקי אצבעותיי, נטפו על חצאיתי הכחולה.
"אמא", גם אלקנה הגביה טון. "כולנו רוצים שאבא ישאר בבית, אבל מוכרחים לקחת אחריות על המצב שלו-"
"ואנחנו לוקחים!" הוספתי לקטוע אותו. "חדווה בבית, יש מתנדבים ורופא שיבוא. אבא מטופל נהדר!"
"זה נכון..." הוא עפעף. החושך שרבץ ביננו האפיל על דמותו, ורק עיניו נצצו בקדרות ששררה סביב כמו זוג גחליליות זוהרות.
"אלקנה, תפסיק עם זה!" הגלידה שבידי הפכה לשבר כלי, אם אפשר להתבטא כך על גוש דביק שאיבד צורה מוקדם מדי. "אתה יודע את האמת", רעדה ידי. "אתה יודע! אין מישהו בגילו של אבא שהתאשפז בבית חולים והשתחרר ממנו". יבבתי. השבר התפרק על חצאיתי, יצר בה אפיקים ומסילות.
אלקנה השפיל ראש, ידע שצדקתי. המילים אבדו מפיו, מליבו. שתיקתו המעיקה רק הגבירה את בכיי.
"אמא", הוא השתנק. גוש לבן צנח מידו על המדרכה, התמוסס כמו לא היה מעולם. "כולנו מקווים ומתפללים שאבא יבריא ויתחזק, אך אם נראה שהמצב מצריך זאת-"
"אלקנה-" התריתי בו. "שתדע לך שזה לא יקרה! זה לא! אבא מוכרח להישאר בבית! אני לא אשרוד בלעדיו, אני מבטיחה לך, אני יודעת מה שאני אומרת!"
"בעזרת השם יהיה בסדר", נע ראשו כבשעת לימוד. מסכתו שבה אל פניו, מסתירה אותן ממני. "ואם חלילה, השם ישמור... אז גם אם את חושבת שלא תשרדי, זה ידוע הרי, שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם כוחות לעמוד בניסיון".
"טוב, בסדר, אלקנה, אל תתחיל עכשיו עם דברי חיזוק ומוסר", התקצפתי עליו. עורב קרקר מעלינו, חצה את הגינה במעוף זריז.
"אני יודעת מה שאני אומרת, ואני אומרת לך שאני לא אשרוד בלי אבא. אנחנו נשמה אחת שנחלקה לשתיים. אני מכירה הרבה... אלמנות, שמצליחות להתמקד בשבט שלהן, ליהנות מהנחת, להתפעל מהנכדים ומהנינים ולפנות את הזמן הנותר להשתתפות בקורסים ובהשתלמויות שונות, אבל לך אני אומרת אלקנה – שאצלי זה לא יעבוד. אני לא אהיה בן אדם בלי אבא".
עורב נוסף קרע את הרקיע בשקשוק כנפיו, צווח ונעלם. כאילו בא להשמיע את צעקתי, את פחדיי ואת בהלתי. את החרדה מפני הלא נודע ואת ההכחשה מן המוות.