הגענו הביתה רבע שעה באיחור. יוסקה הפתיע אותנו כשנמצא יושב מול השולחן בסלון.
"אבא אכל עכשיו מרק עוף משבת!" הכריזה חדווה בחגיגיות. "ותראו איך הוא יושב יפה על הכסא!" המשיכה, כאילו מדובר בילד בן שלוש בשעת ריכוז בגן.
יוסקה נע על מקומו באי נוחות. "זה אולי נראה יפה, אבל כדאי שתחזירי אותי למיטה לפני שתשמעי 'בום' ותגלי שאני על הרצפה".
נכנסתי פנימה. אלקנה נותר לעמוד בחוץ. "הרופא צריך להגיע, לא?"
"הוא כבר היה". הסתובבה חדווה לעברו.
"נו..."
"הוא אמר שהסיטורציה עדיין נמוכה, אבל יש שיפור מאז הצהריים. הוא יבקר מחר שוב, וגם המתנדבים יבואו שלוש פעמים ביום כדי לראות שהמצב בשליטה".
"את רואה, אמא?" התכווצו עיניו ורימזו על חיוך הנחבא מעבר למסכה. "הכול טוב".
"בוודאי!" הצהירה גם חדווה לאחר החלפת סידרת מבטים עם אלקנה. "את יודעת, אמא, יש לי שכנה בבניין – אבא שלה בן תשעים ושמונה, והוא השתחרר היום ממחלקת קורונה וחזר הביתה על שתי רגליו!"
"איזה יופי, יהיה בסדר! אני הולך", נופף אלקנה בידו ויצא.
התישבתי על הספה, בוהה בחצאיתי המוכתמת מנטיפי המגנום. תיקי שמוט לצידי. לאות אפפה אותי וכאילו לכדה את גופי בתוכה.
חדווה ליוותה את יוסקה למיטה וחזרה אלי.
היא התיישבה לצידי. "איך היה?"
"אני רוצה ללכת לישון", הודעתי רפות. "אני עייפה".
היא נשאה מבט אל השעון. "אבל זה מוקדם. השעה רק שמונה עשרים וחמש. ולא אכלת ארוחת ערב".
הנחתי יד על מצחי, ממששת את הקמטים החרושים עליו. "אני לא רעבה. אלקנה קנה לי גלידה".
*
חדווה סקרה אותי מלמעלה. "התארגנת מהר", התנגשו גבותיה זו בזו.
הידקתי על עצמי את השמיכה, מכסה את עצמי עד סנטר. שחדווה לא תראה שנשארתי לבושה בבגדיי. הזכרתי לעצמי את אלישבע לפני למעלה משני עשורים ורבע. איך היא הסתובבה בבית יום שלם על כובע מצחיה כדי שלא אראה את התספורת החדשה שלה, שנעשתה ללא רשותי.
"את חיוורת, אמא. את מרגישה טוב?"
עצמתי את עיניי, לומדת אי אלו טקטיקות קדומות מבת היענה. הנייד של יוסקה צלצל.
חדווה ניגשה אליו. "הרב זלזניק". היא קראה מתוך הצג. "אתה רוצה לענות לו, אבא?"
"לא", הוא נשם בכבדות מאחורי מסכת החמצן. "אני רוצה לשתות".
חדווה הלכה להביא ליוסקה כוס מים ואני שאלתי אותו: "מי זה הרב זלזניק?"
"זה הרב מהיישוב של הצימר", הוא הזכיר לי. פקחתי את עיניי והבטתי בו. תכלת ים שגליו מתקשים לשצוף. "הרב של הבחור שהתעטש עלי".
"מעניין למה הוא התקשר. הוא אמר משהו על כך שהוא רוצה לשמור על קשר כדי לשמוע שאתה מרגיש טוב, לא? למה אתה לא עונה לו?"
"כי אני לא מרגיש טוב, חנה. יש לי קורונה". שיעול מפחיד קטע את דיבורו, סוחט ממנו את שארית הכוחות, מטלטל את גופו כספינה טרופה. "ואולי..." הוא הוסיף משחזרה אליו הנשימה, "אולי הוא מתקשר להודיע לי שהבחור נמצא מאומת לקורונה, ואני לא רוצה לדעת את זה".
אגרופיי נקמצו בחֵמה מתחת לשמיכה הדקה, שאבו ממני את יתרת האנרגיה שנותרה בי. "אבל אם זה הוא-"
"זה לא משנה". הוא הדף את דבריי. לובן זקנו הקצר השתלב עם פניו חסרות הצבע. "אם אני אדע שהוא חולה, ושנדבקתי ממנו, אז... אז אני רק אחשוב עליו כל הזמן ואכעס עליו. אני לא רוצה. אני רוצה להאמין שהמחלה הזו הגיעה מאת השם, ולא להיות עסוק כל הזמן במעשיהם של בני אדם בשר ודם. מבינה?"
שתי דמעות גדולות פרצו מתוך עיניו וזלגו במורד לחייו עד שנעלמו בסבך מסכת החמצן.
חדווה טרם באה. אולי שמעה מבחוץ שאנו משוחחים שיחה אישית וכיבדה את המעמד. גוף התאורה הטיל אור צהבהב בחדר שהשתקף בזגוגיות משקפיו של יוסקה. אפילו השקט חשש לזוז.
פציתי את פי, המתנתי קמעה ואז לחשתי: "אם לא היינו יוצאים לנופש, אם היינו נשארים בבית, אם היינו סבלניים יותר וחזקים יותר וזהירים יותר".
"אם... אם... אם..." הוא גיחך, "אם לסבתא היו גלגלים... אנחנו לא שואלים אם. אם היא מילה הסותרת את מהות האמונה. אנו מאמינים שאין אם, ושכל מה שקורה – קורה משמים. כך גזר רחמנא. לא עשינו שום דבר לא בסדר. אני לא אבזבז את המחלה שלי על שאלות של אם. מחלה היא זמן קדוש".
"קדוש?" תמהתי. "יוסקה, על מה אתה מדבר?!"
חדווה נכנסה לחדר, כוס מים בידה. עצמתי עיניים כדי לא להביט בה.
בבוקר כבר לא נזקקתי להמתין לתשובת המעבדה. חום גופי הקודח סיפק תשובה חד משמעית.