פרק 70: לא עצוב בכלל
אף פעם לא חשבתי שאפשר להרגיש כל כך גרוע.
האור שהסתנן מבעד לתריס הפתוח למחצה שלח אלומות דקות אל פנים החדר והיוו כר נרחב לפיזוזם של פרורי אבק. אבק רקד אל מול עיניי, לועג לי על רפיסות כוחי.
חדווה התרוצצה ביני לבין יוסקה. החריצים העמוקים שקבעו משכן בין גבותיה סיפרו כי היא דואגת מאוד ומתאמצת מעבר ליכולתה. זנבות מטפחתה הוורודה התנופפו סביבה כאילו קיבלו ישות נפרדת משלהם.
"לאמא יש קורונה", שמעתי אותה מכריזה בקול אי שם בבית. "עוד לא הגיעה תשובת מעבדה, אבל יש לה חום והיא משתעלת".
אם הצלחתי לקלוט את תוכן דבריה על אף כבדות השמיעה שלי, מסתבר שהיא ממש צעקה את הדברים. פאניקה במיטבה. כולם ביקשו לדבר איתי, לבדוק שאני עדיין חיה. לא רוצה לדבר עם אף אחד. כלומר, רוצה. לא מסוגלת. ושאף אחד לא ייעלב כי אין בי סבלנות להתנצל.
בחסות החולשה הקיצונית לא יכולתי להניע איבר, ולו אצבע קטנה. החום שסימם את תודעתי ואפף אותה כמו פיסות דחוסות של צמר גפן השקיע אותי בתוכי, הכהה את ראייתי וגרם לי לרצות דבר אחד: לישון. רק השיעולים הטורדניים שכמעט נטלו ממני את נשימתי הפרו את תרדמתי הבטוחה.
חדווה הציעה מיץ תפוחים. מיץ אשכוליות. תה חם. אפשר גם פושר, אם מעדיפים. מילותיה התערבלו במוחי, עמעמו את עצמן בין תאיו. אולי מרק דלעת. מימי שלחה. מעניין, בדרך כלל היא מכינה מרקים מוזרים מאוד. פעם היא הציעה לי מרק מלפפונים קר וסירבתי בנימוס.
יש גם מגש ירקות חתוכים עם שלושה מתבלים מצילה. כנראה שארית מאסיפת מורות. אני צינית להחריד וזה לא מתאים למצב.
"אני צינית להחריד", קרקרתי לעבר יוסקה.
"צינית?!" הוא התפלא. "לא אמרת כלום..."
"אומרת לעצמי בראש". הסברתי בקושי.
"אבא, אולי אתה רוצה משהו מהמגש שצילה שלחה?" הרימה חדווה מולו את המגש בתנוחה מלצרית.
"אמא אומרת שצילה מביאה לנו את כל העודפים מהתיכון שלה", הוא התבדח. כל עוד הוא צוחק, ניתן להניח שהוא במצב סביר. "אבל את יודעת מה אני רוצה להגיד לאמא?" פזלו אלי עיניו. "שזה לא משנה. כל מתת הוא חשוב ולכל מתת יש ערך. וזה לא משנה אם מישהו הכין משהו מעצמו או שלח מן המוכן. העיקר הלב".
"אתה מדבר כמו אישה". סנטתי בו.
"אמא אומרת שאני מדבר כמו אישה". הוא הפנה את מבטו לעבר חדווה, שהתאמצה שלא לפרוץ בצחוק. "העיקר שאתם מדברים ולא אוכלים". היא התמרמרה. "אני מתפטרת".
יוסקה התאמץ להתישב. "כל כך מהר את מתייאשת מההורים שלך?"
"מאז מעולם היינו הורים קשים". לא נותרתי חייבת.
"די, אני הולכת", היא שמטה את ידיה לאות כניעה ויצאה מן החדר.
יוסקה עקב אחריה באישונים חודרים. "נו, נו, תמיד היו לה התנהגויות בלתי פתורות". ראשו נשען אחורנית על הכרית. "איך את מרגישה, חנהלה?"
"נורא".
"אל תגזימי".
"אתה יודע שאני לא מגזימה. אתה הבטחת לי שלא תמות לפניי".
הוא ניסה לזוז מעט במיטתו וכשל בכך. הפריח אנחה. "אז עכשיו את מתכננת מוות?!" צרמה לכיווני שאלתו.
"לא, חלילה. אני בסך הכול מזכירה לך".
"די עם התזכורות הללו, חנהלה. את יודעת שאף פעם לא הבטחתי לך דבר כזה. מספיק".
אפילו הנעת ראשי לכיוון מרכז הכרית עלתה לי במאמצים מרובים. דמעות נקוו בעיניי. "אתה יודע יוסקה, מה אני חושבת על הקורונה הארורה הזו?"
"מה?"
"שכשבן אדם צעיר נפטר מקורונה, לא עלינו, כולם מזדעזעים. שואלים: 'בן כמה הוא היה? בן שלושים, ארבעים, חמישים, שישים? השם ישמור, כל כך צעיר! ככה להיקטף בשיא הפריחה, באמצע החיים...' אבל כשהנגיף מכריע אדם זקן, אף אחד לא מצטער. במצב כזה אנשים שחים זה אל זה: 'אה, הוא היה בן שמונים? תשעים? טוב, אז לא נורא, בכל מקרה הוא היה זקן".
חדווה נכנסה לחדר, נשענה על הקיר. לא שמתי לבי אליה. יוסקה שתק, נעלם בין מסך דמעותיי הרטובות.
"כי כשזקנים מתים זה לגמרי בסדר", המשכתי בקול חנוק. "וזה לא עצוב בכלל. מה יש לזקנים לעשות בעולם הזה? הם מיותרים ממש. חיו כבר מספיק שנים".
הדממה שהתאכלסה בחדר התמלאה בו עד אפס מקום, חונקת נשימה ואוויר. חדווה הסבה את גבה לכיוונו, מתקשה לשאת את הנאמר.
"זה לא נכון מה שאת אומרת, חנהלה". הפר יוסקה את הדממה בקול שקט. "כל מי שמכיר אותנו, יגיד שאנחנו זקנים נחמדים וטובים מאוד. זה יהיה חבל אם נמות".
