במהלך היום הרגשתי הכללית הלכה והחמירה. כבדות חום גופי עילפה אותי, השיעול המתפרץ ממני בכל דקותיים סחט אותי עד תום, ובעיקר – הקושי לנשום, גרם לי להיות שקטה שלא כהרגלי.
חדווה נכנסה מדי פעם לבדוק אותנו. יוסקה ואני המהמנו משהו כדי לצאת ידי חובה, מנסים לנמנם ולשמור על כוחות.
מתנדב הגיע, בדק את שנינו. אמר שאני נראית לו בסדר. הסיטורציה של יוסקה עדיין גבולית. שוב הציע המתנדב להתפנות לבית חולים.
עם כל הכבוד לחולשתי, עדיין הצלחתי להתנגד.
"בבית החולים יעזרו לבעלך", ניסה האסטרונאוט התורן לשכנע. "יש להם יותר אמצעים וגם תהיה עליו השגחה יותר צמודה. זה חשוב".
"בטח", התנשמתי בקושי. "אתם תזרקו אותו לבית חולים, בלי מלווים ובני משפחה, ואפילו לשירותים לא תסכימו לקחת אותו. שאף אחד לא יעבוד עלי". השיעול הבא כמעט העתיק ממני את נשימתי.
"אין כניסה למלווים היות ומחלקת קורונה היא מחלקת טיפול נמרץ לכל דבר". מבעד לברדס נראה פתאום המתנדב מאיים פי כמה.
"אף פעם לא מכניסים קרובי משפחה לטיפול נמרץ לזמן ממושך. החולים במחלקת קורונה זקוקים גם כן לבידוד, ולכן כניסת מבקרים אינה אפשרית. ונכון", כפפותיו הכחולות נפרשו אל הצדדים כאילו היו זוג ציפורים ססגוניות, "במחלקה מהסוג הזה עובדים על שמירת הסימנים החיוניים של המטופל ואין זמן להקדיש תשומת לב בשמירה על כבודו. מדובר בזירת מלחמה".
"אז גם אתם בעצמכם אומרים שהתנאים במחלקות הללו ירודים", התערבה חדווה מן הצד.
"אני לא יודע אם נכון לקרוא לזה כך", התנגד המתנדב וארז את חפציו לקראת עזיבה. "הצוותות בבתי החולים עובדים במשמרות ארוכות ומייגעות, מסתובבים עם אמצעי מיגון שמכבידים מאוד על תפקודם ועובדים מעל ומעבר ליכולתם. הם עושים עבודת קודש".
"תודה לך", סיכמה חדווה את דבריו, כאומרת – הבנו וזה לא בשבילנו.
אלישבע התקשרה כמעט בכל שעה וביקשה לדבר איתי. בערב כבר לא יכולתי לסרב. כשחדווה הביאה לי את הטלפון, שמעתי את היפחות של המוז'יניקית שלי עוד לפני שהפומית הוצמדה אל אוזני. היא חרדה ומבוהלת, בעצמה חולה בקורונה ומרותקת למיטה. נשמעת כמו מישהי שעברה ימים קשים בלי קשר להתפרצות המחלה אצל ההורים שלה.
"היא מאוד מוצפת כרגע", לחשה לי חדווה. "זה לא קשור רק אלייך".
ניסיתי להרגיע את אלישבע בכל מיני הבטחות שווא. כלומר, אני מקווה שיוסקה ואני נבריא, אבל מי יכול להבטיח משהו?
"די, אמא", נשבר קולה מעבר לאפרכסת. "אני לא יכולה כבר. הבית הפוך. מלוכלך. מוזנח. דוחה. ואין מה לאכול. זאת אומרת, מימי שלחה לנו מרק דלעת אבל אף אחד לא רוצה לגעת בו בגלל התיבול של הטימין. גם יהושע מושבת. ולילדים יוצאות קרניים. וכל המיטה שלי מרוחה בבמבה".
"מה עם רבקי?" העזתי לשאול. "היא לא יכולה לעזור קצת?"
היה קשה לי להחזיק את הטלפון, לפיכך לחצתי על לחצן הרמקול. "רבקי, היא..." התנשפותה גילמה מבוכה רבת ממדים. "היא..."
"אלישבע, אם את לא רוצה לספר, זה בסדר". השענתי את ראשי המסוחרר על הכר, מנסה לנשום בשקט יותר למען אוכל לשמוע את תגובתה.
"לא, אמא. זה פשוט ש... אנחנו לא כל כך יודעים היכן היא מאז אתמול בערב. היא יצאה מאוחר ולא חזרה עדיין... ואין לי מושג לאן היא הלכה ואיפה היא מסתובבת..." קולה גווע. כאב פילח את מילותיה, מכה במציאות הבלתי נסבלת.
מהתריס הפתוח למחצה הציצו השמים, קודרים וחסרי כוכבים. אולי גם כוכבים הולכים לפעמים לאיבוד, ואין דרך למצוא אותם, בתוך הגלקסיה האדירה של היקום?
"רבקי לא אמורה להיות בבידוד? היא לא נדבקה בקורונה?!" התערב יוסקה ממיטתו.
שתיקתה של אלישבע העצימה את נשימותינו המיוסרות והחנוקות. "אבא ואמא", היא שברה לבסוף את השקט. "אני מצטערת לומר לכם את זה, אבל אין לנו שום שליטה עליה. סליחה..."
מסתובבת נערה קלת דעת היכן שלא יהיה, ועלולה להדביק על הדרך חצי מדינה. חצי מדינה נדבקת בגלל נערה שאיבדה שליטה ואין דבר שניתן לעשות כנגד לזה.
ברחובות שורצי הסכנות מסתובבת נערה אחת. הקורונה לא תפיל אותה. היא תחליק אל תהום מסיבות אחרות.