"איך הם לא יודעים איפה היא?" התכעס יוסקה. חדווה התקרבה אליו עם ספל תה רותח ממנו היתמר קש ורוד. "שיתקשרו אליה!"
"הם מנסים להתקשר כל הזמן", היא רכנה לכיוונו עם הספל. "אבל הטלפון שלה סגור".
יוסקה לא הגיב מהסיבה הפשוטה שהקש הוורוד ננעץ בפיו. הוא מצץ אותו למספר רגעים ואז הדף אותו מעליו. "זהו".
"זה הכול?" התרוממה חדווה באכזבה. "לא שתית כלום".
"שתיתי מספיק".
ראשו הוסט לכיווני. עיניו התכולות עצומות. "אני לא יודע מה להגיד. העולם השתגע".
חדווה זעה ברוורס לכיוון הקיר, כמעט והתנגשה במראת השושנים. "בני נוער רבים לא שומרים על בידוד. זאת בעיה שאנשי החינוך מודעים אליה, אבל אין להם מה לעשות בנידון. נער שחייב בידוד לא יכול לבוא למוסד הלימודים בשום צורה שהיא. מנגד, האלטרנטיבה של שיטוט ברחובות חוצה את כל הגבולות".
"כמו הבחור ההוא שהתעטש עלי..." הזכיר יוסקה בשפל קול. "והנה, רבקי עושה בדיוק את אותו הדבר, אז מה כבר יש לי לומר? יש מישהו אחד שמנהל את העולם הזה, והוא יודע בדיוק מי מסתובב איפה ועושה מה. ובכל הטרוף הזה – אנחנו בידיים שלו. ורק הוא מחליט, מכוון, דואג, חורץ גורלות".
שקעתי בתוך שינה רדודה ומקוטעת. בשעה עשר בלילה פקחתי את עיניי, רואה את חדווה ניצבת מולי. עם הטלפון ביד, אלא מה.
"איך את, אמא?"
"חיה". מלמלתי, מדולדלת ומצוצה עד לעומק עצמותיי.
"צילה בטלפון..." הצטמצמו עיניה. "מה להגיד לה? היא מחפשת אותך כמה ימים".
"טוב, תביאי את הטלפון". גנחתי.
צילה נשמה לרווחה לשמע קולי. היא דואגת לי מאוד ומתפללת עלי. רוצה לעזור ומרגישה שאין כל כך במה.
"תודה, צילה", הודיתי ברוך. "הירקות החתוכים ששלחת חיממו לנו את הלב". איך אני בתור חמות? יחסית תקינה, לא? במיוחד בשל העובדה הפשוטה שלא יוסקה ולא אני נגענו בתכולת המגש המדובר. חדווה כרסמה אותו במהירות כיאה לאחות מוסמכת במשרה מלאה שזקוקה לתזונה מיטבית.
"שטויות. זה כלום". היא ביטלה את מחמאתי. "הלוואי ויכולתי לעשות יותר".
אין לנו על מה לדבר. אף פעם לא מצאתי את עצמי מפטפטת עם צילה. הנימוס מונע ממני לסיים את השיחה, ומשהו באוויר רימז לי שהיא רוצה לשתף אותי במשהו.
"רק רציתי להגיד ש... " היא גמגמה. "אני לא יודעת איך להתחיל לדבר על הנושא הזה..."
התכסיתי שוב בשמיכה, לבושה בבגדים של יום ראשון על אף שעוד מעט יבוא שלישי. חדווה כבר יודעת, לא הצלחתי להסתיר. ואני לא מסוגלת להחליף. "אני מקשיבה". אמרתי.
"זה בקשר לרבקי... תאמיני לי שהייתי רוצה לעשות את הכול בשבילה, אבל... אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם מה שקורה במשפחה הזאת! כל רגע מישהו אחר מתקשר ומסביר לי שאני פושעת, ואיך אין לי לב ורחמים, ואיך אני יכולה להסתכל בפרצוף של יהושע ואלישבע כשאני ככה מפקירה את הבת שלהם.
אז... רק רציתי לעדכן אותך במצב, ולספר שעם כל הכבוד והרצון והחמלה, אני לא יכולה לקבל את רבקי לתיכון שלנו. יש לנו כמה כללים בסיסיים שאנו עומדים עליהם כדי להבטיח התחלת תהליך של שיתוף פעולה, וכדי שהמערכת לא תתפרק, ורבקי לא מוכנה לציית להם.
אז מה אני יכולה לעשות?" היא התפרצה בבכי עז. "להחריב לעצמי את כל המוסד רק בגלל האחיינית שלי?!"
אם צילה בוכה, העולם נמצא ללא ספק על סף קריסה.
"צילה, אני לא כועסת עלייך". קולי היה רגוע מדי, מסמל כי עוד מעט ייתם כוחי לדבר. "ואת עושה את מה-"
"כן, נכון", פרץ רגשותיה גבר עליה. "אבל אני לא עומדת בלחץ של הטלפונים של המשפחה שלנו ש-"
"תגידי לכל מי שמתקשר אלייך, שיתקשר אלי". הצעתי רעיון מבריק. "אני אסתדר איתו".
חדווה עדיין גהרה מעלי בפנים חתומות.
"אמא", היא מרה לאחר סיום השיחה. "תעשי לי טובה, ואל תיכנסי לעסק הזה. זה לא בשביל הכוחות שלך לדבר עם כולם".
"בדיוק". הסכמתי איתה. "לכן, כל מי שיתקשר אלי, יראה שאני לא עונה ובכך יסתיים הסיפור! למה את מסתכלת עלי ככה?" השתוממתי אל מול מבטה המצמית. "אני מבינה שאת לא מסכימה עם צילה".
היא חשקה את שפתיה. "זה לא משנה". היא סיננה. ויצאה מהחדר.
"משפחתנו הולכת ומסתבכת לעת זקנתנו". סיכם יוסקה בעוגמה.
רופא עמד בפתח.