ביום שלישי איבדתי את עצמי לגמרי. כבר לא בטוחה איפה אני נמצאת והאם אלימלך ישן לידי או שהוא כבר לא נושם. אני קודחת.
המילים של חדווה חולפות מעלי כמו רוח קל ביום חמסין. שוב היא מנדנדת בנוגע להחלפת בגדים.
אני אפילו לא עונה לה. נראה שהפעם היא אינה מתכוונת להיכנע בקלות. "אמא", היא קוראת קרוב מאוד אל אוזני, ככל הנראה כדי לטרפד אי אלו תירוצים מצדי כאילו לא שמעתי. "את מוכרחה להחליף בגדים. זה לא הגיוני שאת עדיין עם אותם הבגדים מראשון בבוקר. זה לא נוח ולא בריא. אם..." משתנה קולה. "זה לא יקרה בשעות הקרובות, עם עזרתי או בלעדיי – לא תהיה לנו ברירה אלא לאשפז אותך. אני לא יכולה לקחת אחריות".
"בסדר... הבנתי חדווה..." מלמלתי. "אני אעשה השתדלות לדאוג לעצמי. אפשר רק לחכות כמה שעות שהחום ירד קצת?"
חדווה מוכנה לתת הזדמנות לאקמול. שפתיי רוחשות תפילה – עשה שיקרה נס. אינני מוכנה להתאשפז. אינני מוכנה להיפגש עם מלאך המוות כשחרבו שלופה.
לקראת הצהריים אני מצליחה לפקוח עיניים, לשחות איתן מבין ערפילי הלחות האוחזים בהן ולצנוח חזרה אל חדר השינה.
"יוסקה?" אני שואלת. הוא ישן, ונראה כאילו הזקין בעשרים שנה. וכי מה חשבת, חנה? שתישארו צעירים לנצח?
חדווה נכנסת לחדר, מרימה עוד קצת את התריסים ופותחת את החלון. שאון הרחוב מתפרץ אל תוך החדר בהמולתו, מתערבל עם צפירת הרכבים וציוץ הציפורים. רק הריח של אגזוזי המכוניות השנוא עלי אינו חודר אל אפי. שמש.
"איך את?" מחייכת אלי חדווה, מביטה בי מבעד למשקפי הקריאה השחורות שלה. עם המשקפיים הללו היא באמת נראית פסיכולוגית. או מאמנת. כבר הבנתי שבשעות הפנאי היא מקיימת טיפולים בטלפון או בזום. כנראה בדיוק עכשיו סיימה טיפול. מניחה שבהצלחה, בהתייחס למבע פניה הנינוח.
"אני חושבת שאני כשירה להחליף בגדים". הכרזתי בקול צרוד. "אני רוצה את חלוק הקטיפה האפור של שבת".
"חלוק קטיפה?!" מתעגלות עיניה בפליאה. תדהמתן ניכרת עוד יותר על רקע המסגרת העבה השחורה. "אמא, קיץ עכשיו..."
"אז מה". משכתי מעלי את שמיכתי. "קר לי ואני אוהבת אותו. והוא חגיגי ויפה".
*
חדווה בטוחה שאני נהנית מכל רגע בו אני יושבת מול השולחן בסלון ובוהה בספל התה שהכינה לי. למעשה, אין לי חשק לשתות אותו וגופי נואש לחזור אל המיטה.
"מה יש לך לספר, אמא?" היא שואלת. יושבת לצדי בידיים שלובות. מטפחתה הירוקה משתפלת בחן על כתפיה.
"מה יש לי לספר?" שאלתי חזרה תוך כדי חיטוט במגירות מוחי שנאטמו למחצה בצל המחלה. "אהמ... יש לי בת מוכשרת מאוד. פסיכולוגית, מאמנת, עושה הרבה טיפולים. לא יודעת אם היא עושה גם כסף, אבל היא בטח עוזרת להרבה מאוד אנשים..." הוספתי בקריצה.
הצחוק של חדווה אלגנטי ומהוקצע. "תודה, אמא... מחמיא לי שכך את חושבת". פניה הרצינו באחת. "בהתחלה זה לא היה ככה". היא העזה לומר. "מצד אחד, שמחתם שאני מוצאת לעצמי מקצוע שמספק אותי ומביא לי משמעות. מצד האחר, התנגדתם מאוד".
התכרבלתי בחלוק השבת הקטיפתי. "זה נכון". השבתי מהורהרת. "אולי... אולי כי זה איים עלי. אולי כי תמיד איימת עלי". פלטתי משפט איום מבלי לחשוב. "מאז שהתחלת להתבגר, פתאום צמחת לך כך – חושבת, בודקת, יודעת כל. ובאיזשהו שלב זה התחיל להפחיד אותי. ראיתי אותך גדולה, ילדה קטנה שלי, נעשית כזו חכמה ומלומדת. קראת אותי בלי שאמרתי דבר. קלטת אותי מבין המעשים שלי. וזה הפחיד אותי. הפחיד אותי שמישהו אולי מתחיל להכיר אותי טוב יותר מכפי שאני מכירה את עצמי. את החולשות שלי, את החסרונות, את הצד האפל שבי - טוב יותר ממני. וכשהתחלת עם הלימודים שלך, החרדה שלי רק גברה. כנראה הבנתי שתקבלי כלים איך לקרוא אותי יותר, להבין את מה שאני לא יודעת. לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה..."
גבה של חדווה התעגל, עיניה נישאו אלי רטובות, פיה רטט, ואני ידעתי שלבה בוכה כעת.
"אני מצטערת, חדווה", פרצתי בבכי. "זה לא היה מגיע לך. תאמיני לי שתמיד ניסיתי להבין אותך, אבל לפעמים זה היה ממש קשה..."
"זה בסדר, אמא", זלגו הדמעות מעיניה, עקפו את מסגרת המשקפיים השחורה וזרמו בחופשיות על לחייה הצרות. "אני יודעת שאת אוהבת אותי. ואני גם חושבת שאת מכירה את עצמך טוב מאוד. אם רק היית צעירה יותר – בטוח שגם את היית הולכת ללמוד טיפול..."
"זאת כבר לא מחמאה!" התריתי באצבעי.
צחוקה שב אליה. "אמא, את כל כך מודעת לעצמך. אין הרבה נשים בגילך שכל כך מכירות את עצמן. זה פשוט ש... בדור שלך זה היה פחות מצוי ומקובל ולכן יתכן שקיימת בך רתיעה לנושא, אבל את באמת אישה מיוחדת במינה".
ופתאום אני מוצאת אותה חבוקה בחיקי, ואין לי מה לעשות כנגדה, חוץ מאשר לחבק אותה בחזרה.