תקציר: יום שלישי. חנהלה מרגישה רע מאוד. יוסקה ישן. חדווה מכריחה אותה להחליף בגדים והיא מבקשת ללבוש את חלוק השבת הקטיפתי שלה. לאחר שקיימת הטבה בהרגשתה של חנה, היא מקיימת שיחה עם חדווה, בא עולה הנושא כי חנה חשה מאוימת מחדווה עוד מאז שנות התבגרות על היותה יודעת כל ומבינת כל. לימוד האמון האישי הגביר בה את החרדה על שחדווה מכירה את צידה האפל, וכי היא התקשתה להתמודד עם כך. חנה מבקשת סליחה. חדווה בוכה.
יום רביעי חולף עלי בנמנום כבד, בשיעול לופת ובנשימה שהולכת ונעשית קשה יותר לביצוע. אמש חיברו אותי למחולל חמצן. הוא אמור לעזור, אך בפועל אני מפחדת לומר שאינני מרגישה שהוא עוזר מספיק.
חדווה מנסה לדחוף מים במזרקים ובכפיות, מתרוצצת סביבנו אחוזת תזזית וחרדה. אני לא יודעת מתי זה בדיוק קורה, אך פתאום מתמלא החדר בשלושה אנשים לבושים בברדסים לבנים הרוכנים לעבר יוסקה.
משהו לא טוב קורה כאן.
אחד מהם קורא משהו דרך מכשיר הקשר שלו. צפצוף קשה לפענוח עולה ממנו. "אנחנו מפנים אותו". הוא קורא לבסוף.
אלונקה מתגלגלת אל החדר ויוסקה מונח עליה, רופס ורפוי. חדווה מצביעה עלי. אחד מהם מתקרב לכיווני, כורך סביבי את מד לחץ הדם.
"תסלחו לי", הוא יורה בקול גס. "אני לא מבין מה הזקנים הללו עשו כל כך הרבה זמן בבית. היה צריך לפנות אותם מזמן. אַת הבת?" הוא מסתובב אל עבר חדווה. היא אינה פוצה פה. "זה לא בסדר מה שקרה כאן. איפה האחריות?!"
חדווה מנסה לומר משהו, גם אני מנסה, אבל אף אחד לא מקשיב. אני רוצה להגיד לבנאדם הזה שחדווה היא הבת הכי מסורה בעולם, ושלא יאשים אותה בשום דבר. ושהיינו במעקב. שלוש פעמים ביום. ואני לא רוצה להתאשפז. משהו בתוכי מעכל שהדברים יצאו מכלל שליטה.
"תזמינו אמבולנס נוסף", הוגה פיו החסום אל תוך המכשיר שעל כתפו. "אנחנו מפנים גם את האישה. אני מקבל את הרושם שהיא מתדרדרת מהר".
אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר. אני צריכה לקחת איתי משהו? מישהו מארגן לי תיק? מי מצטרף אלי? אני לא יכולה לנסוע לבד לבית החולים, אני לא אסתדר!
חדווה לא עושה שום דבר, כך זה נראה. בטח שלא מארגנת לי תיק. "אני רוצה להיות עם בעלי", הגיתי בקושי מול האיש בברדס.
הוא אפילו לא שומע.
חדווה נעלמת. גם יוסקה. הוא לא נפרד ממני. אני רוצה לבקש שנהיה באותו חדר, ושגם חדווה תבוא.
"אין על מה לדבר", נכנס לובש ברדס נוסף אל החדר כשחדווה בעקבותיו.
"אדוני", היא צועקת, זנבות מטפחתה נעים בקצב פראי כענפים שחובט בהם הסער. "זה לא יכול להיות שההורים שלי נוסעים לבית חולים ואף אחד לא יתלווה אליהם!"
"גברת", הוא צועק חזרה. "מה זה נראה לך פה, משחק ילדים?! מחלקת קורונה היא מחלקת טיפול נמרץ לכל דבר. אף פעם אין מלווים במחלקות הללו. והם גם צריכים בידוד".
חדווה הולכת בעקבותיו, "אני מבינה, אבל..."
"מספיק עם הדיבורים", הוא מהסה אותה. "אין לנו זמן. תארגני לה מהר סידור ופלאפון ומה שאת עוד רוצה, ואנחנו מפנים אותה".
צלצול פעמון נשמע מעבר לדלת כאשר האלונקה שלי מתגלגלת לעברה. חדווה פותחת. את הפתח חוסמים זוג מזרנים עבים, עטופים בכמה עטיפות של ניילון עבה.
"מה זה???" היא קוראת נדהמת.
"תגידו לי, השתגעתם?!" צורחים שני אנשי מד"א. "מה אתם תוקעים לנו עכשיו מזרנים באמצע המעבר?!"
"משלוח מ'דיזיין פוראבר'. הזמנתם מזרנים?" שואל המשלוחן בחשש, ומגיש לחדווה את דף ההזמנה. היא חותמת על הדף בפנים קודרות והמזרנים מושלכים בחבטה אל תוך חדר המגורים.
אדם נוסף נדחף אל הפתח. "משלוח", מכריז גם הוא ומושיט לחדווה חבילה קטנה לבנה. "מליאת סימן-טוב".
"אלה תכשיטים שהזמנתי", קראתי בקושי מבעד למסכת החמצן. "יש שם עגילים", אני מספיקה לומר בעוד האלונקה שלי יורדת לאט את המדרגות. "הזמנתי אותם בשבילי – אבל קחי אותם לעצמך במתנה. ויש גם צמיד לדוני".
חדווה יורדת בעקבותיי.
"אפשר לדעת מה את עושה פה?" נובח הפרמדיק.
"אני מלווה את אמא שלי", נחשקות שפתיה.
"זה מקסים ונהדר", הוא קורא בקול. "אבל את צריכה בידוד. תחזרי מיד לבית ותסגרי את הדלת. ההורים שלך בידיים טובות, אל תדאגי".
חדווה לא מקשיבה. צדודיתה נלווית אלי במורד המדרגות.
"לא דיברתי מספיק ברור?" נוהם בעל הברדס. "אסור לך להיות בחוץ. אם את לא נכנסת הרגע לבית אני מזמין לך משטרה".
"להתראות, אמא", קולה החנוק מתנפץ אלי. "שמתי לך בתיק כמה דברים שהספקתי להכניס. תתקשרי אלי כשאת מגיעה, בסדר?"
ולפני שהספקתי להבין מה קורה איתי, כבר הוכנסתי אל תוך האמבולנס.
מחטף.