באמצע החיים נזרקנו אל בית החולים.
באמצע החיים, כי המזרנים שבגינם נתקענו ב'דיזיין' הגיעו בדיוק כשפינו אותנו מהבית. כי העגילים שהזמנתי נשארו מאחור, בידיים של חדווה. הורָשתי לה אותם בטרם עת ומיניתי אותה להעביר את הצמיד לדוני. כל כך רציתי להיות זו שעונדת לה אותו לראשונה - מקבלת אותה ואת שמה ללא ביקורת.
רבקי נכדתי יצאה מהבית ולא חזרה. הטלפון שלה סגור. צילה מקבלת מסרים לא נעימים מהמשפחה ואני רחוקה פיזית ונפשית מכדי לסייע. בבית החולים החיים נעצרים.
הצוות הרפואי מהדס ביננו, כמו חבורת עב"מים לבנים שהדבר היחיד שחסר להם הוא שתי אנטנות בצידי הראש.
בידי הימנית הסידור. בשמאלית הנייד. ביקשתי שיניחו אותם בידי עוד לפני שהוּרדתי מהאמבולנס. מחט אינפוזיה נעוצה בזרועי השמאלית, נוזלים מוזרמים אל תוך ורידיי המצומקים מיובש.
יוסקה שוכב במיטה שמולי, כך אמרו לי. אני לא יכולה לצעוק לו: "יוסקה!!! רק תגיד מה שלומך!"
אין זה מנומס, ואין זה אפשרי כאשר מסכת חמצן גדולה מזו שהייתה לי בבית מכסה מחצית מפניי. ואולי זו החולשה הגדולה שמכריעה אותי. אפילו הדיבור קשה עלי, ונשימתי קצרה כאילו סיימתי לטפס את האלפים האוסטרים. וקר לי נורא.
בשלב מסוים אני עוברת למצב נמנום, מתעוררת למראה עב"מ שמניח על הכוננית שלי מגש כחול המכיל את ארוחת הערב. אי אפשר לראות מה יש בו, אך מניסיון עבר ממחלקות אשפוז שונות אני יכולה לנחש שהקערה העמוקה דחוסה בדייסת סולת ספוגית וטפלה, שפרוסת לחם וכמה עגבניות שרי ומלפפונים ממלאים את הצלחת השטוחה, וככל הנראה הכוס מכילה קורנפלקס. דווקא מעדן הווניל קורץ לי. באדי של ילדים קטנים. אין כמו באדי של ילדים קטנים.
רק תסבירו לי איך אישה בת שמונים חולת קורונה אמורה לאכול באדי וניל ממעמקי מיטתה. בדיחה לא מוצלחת. הבדיחה באמת מצליחה להצחיק אותי, מה שגורם לי להשתעל ולהפנות אלי את העב"מ שמסתובב בחדר.
"את בסדר?"
"אני רוצה..." נשפתי במאמץ. "לאכול... את הבאדי. לא אכלתי... היום... כלום".
ראשו העטוף בלבן כאילו היה פרפר בשלב גולמיותו סב לעבר פתח החדר. "אקרא לכוח העזר. עוד רגע, אני רק מסיים כאן משהו".
אני מרגישה טוב בהשוואה לבוקר. כעת אני מנסה לאמוד את החדר ותכולתו. שתי מיטות עומדות משני צידיי. נשים בלתי מזוהות נחות עליהן בדממה, נושמות את החמצן באטיות.
מולי יוסקה. כלומר, שולי מיטתו המוגבהת. וגם לו שני שומרי ראש מאושפזים שלא עושים יותר מדי רעש. משעמם פה ואני מרגישה גרוע. בחיי לא הרגשתי כך. ואני רעבה. ולכי תדעי מה זה כוח עזר.
כבר נתקלתי בכמה מהן פעם. חלקן נשמות טובות שבורא עולם יצר בתבנית מיוחדת בערב שבת בין השמשות, ואילו חלקן השני מתאמץ לשכנע את העולם כי למרות הכול, זן המכשפות טרם כלה מן העולם.
שום עב"מית לא באה. עוד רגע אני אמות מרעב.
אני חייבת לדבר עם יוסקה. לשמוע מה שלומו ולספר לו שיש באדי. מעניין אם יש לו וניל או שוקולד. אולי הוא היה רוצה להחליף איתי. לא אכפת לי לאכול שוקולד אם הוא מעדיף את הווניל.
"יוסקה..." אני מנסה. "יוסקה". אפילו את עצמי אני לא שומעת טוב. אולי הסירו מעלי את מכשירי השמיעה בשעה שישנתי?
הנייד רוטט ללא הפוגה. מסכנים הילדים. מגיע להם לדעת שאני בסדר. אפילו את הנייד אין לי כוח להרים.
הזמן חולף לאט, כמו עירוי הנוזלים המטפטף מעלי. שניים בלי אנטנות נכנסים אל החדר. אחד פונה אל הגברים ואילו השני, אלי.
"שלום, אני נעמה מכוח עזר", נשמע קול מעובה מעבר למסכה. "היית רוצה שאעזור לך לאכול?" כפפותיה הכחולות מזדקרות אלי, אוחזות בקש סגלגל. הן נועצות אותו במכסה הבאדי ומגישות אותו אלי.
כוח העזר השני מתקרב אלינו. "את חנה מרכוס?" שואל הגבר. "בעלך שלח לך".
מעדן וניל נוסף צונח על המגש שלי. "הוא אמר שאת אוהבת את זה. ומסר לך רפואה שלמה".