זה נשמע רע, אבל בבוקרו של יום חמישי, איני מצליחה להיזכר במילות התפילה המדויקות שאני ממלמלת לעצמי. אני חוזרת על אותן המילים כמה פעמים, מתחילה שוב וחוזר חלילה. הסידור מוטל לידי מבלי שיש לי כוח להחזיק בו.
מהרהרת בכך שרק לפני שבוע יוסקה החל לגלות תסמיני קורונה. מי יודע אם לא הייתי חולה כבר אז, רק חלשה מבלי יכולת להסביר מדוע. ואיך החיים עוברים מהר. כלומר, השבוע.
מי זוכר שפעם היינו בנופש לרגל חגיגית יום נישואינו השישים שיחול בחודש שבט.
מי יודע אם אחיה עד חודש שבט. מי יודע אם אחיה מחר.
המחשבה על המוות מבהילה אותי מאוד. יש לי פינות רבות לסגור בחיי, ואם לא לסגור - לפחות להיפרד.
מי רוצה להיפרד? מי רוצה למות? חדווה סיפרה שאביה של שכנתה החלים מקורונה בגיל תשעים ושמונה, אך אין מי שיבטיח שגם אצלנו יתרחש הנס.
יעקב אבינו ביקש מהקב"ה להרגיש כי קיצו קרב למען יוכל להיפרד. מיני אז, החלו אנשים לחלות לפני מותם. עד אז, מתו בני אדם בעקבות עיטוש.
לא הייתי רוצה למות בתאונת דרכים או בפיגוע. הקורונה עדיפה עלי. תודה השם.
בודקת את עצמי – האם באיזשהו איזור בגוף אני חשה את הסוף? לא. בפרוש לא. אינני עומדת למות. השאלה היא מה עם יוסקה.
הוא מתחמק מלהתחייב שלא לעזוב את העולם לפניי, וטרם הצלחתי לשכנע אותו לעשות זאת.
כשמתנדבת מטעם 'עזר מציון' מגיעה בצהריים (וגם היא נראית כמו מומיה מגושמת על שתיים), אני מנצלת את ההזדמנות לבקש ממנה להחזיק בעבורי את הטלפון כדי לנסות לחזור ליקיריי הדאוגים.
"אמא". חדווה היא הראשונה. תקועה בבידוד בביתנו ללא עזר ואחיסמך. היא מתעניינת בשלומי ואני שומעת על הקול שלה שכנראה אני עושה רושם לא טוב מדי לאור תשובותיי הקצרות ושתיקותיי הכבדות.
"אמא", היא מהססת לאחר שאינה מוצאת פרטנרית לשיחה. "סליחה שאני שואלת, אבל... אף פעם לא העזתי לברר, הרגשתי שלא מתאים לחטט... מה היה הסיפור של עסקת הנדל"ן הזו, שהצליחה לכם לפני הרבה שנים? זאת אומרת, משהו שם קצת מוזר לי..."
לבי נופל. בתוכי אני מבינה שאם חדווה הרהיבה עוז לשאול על העסקה המחשידה סימן שמצבי הבריאותי גרוע באמת.
"אין כלום". הצלחתי לפלוט בכוחותיי האחרונים. חוזה בלתי כתוב נחתם ביני לבין יוסקה – זהו הסוד הגדול בחיינו.
השיחה מסתיימת באיחולים ומשאירה אותי מבועתת. האם יכול להיות שבמהלך שהותה של חדווה בדירתנו כשהיא חשה בטוב ומשועממת להחריד, היא החלה לפתוח את הארונות בחדר השינה? האם הייתה בה התעוזה להסיט את הקיטל של יוסקה ולמצוא מאחוריו את הקלסר השחור?!
אני רוצה להתיעץ עם יוסקה. בקושי רב אני מבקשת מהמתנדבת: "תלכי... לבעלי... הוא פה... ממול.... חדווה שאלה... על העיסקה..."
היא מהנהנת בראשה, והופכת ליונת דואר ממלכתית. מתאים לה הצבע.
היונה חוזרת. אומרת: "בעלך אמר שחדווה לא יודעת".
"הבנתי". מלמלתי בקושי. "ועכשיו... תתקשרי לרבקי".
היא מחפשת את רבקי בספר הטלפונים של הנייד ומאתרת אותו מיד. מחייגת ולוחצת על דיבורית. "זוהי הודעת מערכת. המספר אינו פעיל".
"תתקשרי לאלישבע". אני מבקשת בקושי. עוד רגע ואעיף את המסכה המפלצתית והמגבילה הזו. כמה אפשר? "תגידי לה... שאני... רוצה את רבקי".
היא מהנהנת בראשה ועושה כפקודתי. אלישבע עונה, שואלת: "אמא?"
אני כבר לא מסוגלת לענות. יותר מדי אנרגיה התבזבזה לי במשפטים האחרונים שהגיתי. המתנדבת מדברת בשמי, שואלת למה הנייד של רבקי לא זמין.
"היא החליפה מכשיר". דועך קולה של אלישבע. מקריאה את המספר והמתנדבת מחייגת.
הלב שלי משתולל כשנשמע צליל החיוג. הנה רבקי, אנחנו הולכות לדבר.
הצלצול ממשיך וממשיך, כמו גלות שאין לה סוף. ורבקי לא עונה.
"תנסי שוב". אני מבקשת. צליל החיוג מתכתי ומאכזב. מחשבת עלבון חולפת במוחי המתפורר – אולי רבקי לא הזינה את המספר שלי במכשיר החדש ואפילו לא יודעת שזו אני. מי צריך סבתות בכלל, כשבחוץ מחכה לך רחוב מעניין ומפתה?
"אני מצטערת..." אומרת ההיא לבסוף. "היה נחמד להכיר אותך, אני צריכה להמשיך למאושפז הבא..."
דמעות חונקות את גרוני. רבקי, רבקי, למה את לא עונה? זאת אני, בסך הכול. סבתא שלך. רוצה להגיד לך שלום.
אולי זה לא בסדר מצדי שלא התקשרתי קודם. סבתות תמיד מרגישות שהנכדים שלהן צריכים להתקשר אליהן כדי לדרוש בשלומן.
אבל לפעמים צריך לרדוף. לרדוף כי אין ברירה אחרת. אם הקשר חשוב לך, תרדפי.
רבקי יקרה, רק רציתי להגיד לך שלום. להגיד לך שאני אוהבת אותך. להגיד לך שאני תמיד אוהבת אותך, לא משנה מה. ושאני מתגעגעת עד כלות הנשמה.
רבקי יקרה, חבל שלא ענית. ניסיתי. חלמתי שנצליח לדבר. חבל, אולי אמות מחר ותפסידי. אולי בכלל לא יהיה לך אכפת. אולי כבר שכחת ממני.
אולי אחר כך תתחרטי.