המלחמה הזאת זה לא משהו שאפשר להביע במילים
זה לא עוד מבצע
זאת מלחמה.
על החיים.
של כולנו.
כולם יודעים את זה, אני לא מחדשת דבר.
אבל תושבי הדרום, העוטף
מרגישים את זה,
חשים את זה.
בוכים את זה.
אבל גם בתוך כל הכאוס
והעצב, והכאב, והדמעות,
יש עוד דמעות
דמעות של התרגשות,
דמעות של "מי כעמך ישראל".
כשאני כותבת עכשיו,
אני יושבת מרווחת בכיסא של זוג צעיר וצדיק!
שפשוט (?!) הלך לבית של ההורים
בשביל שלנו יהיה קצת רוגע נפשי,
קצת חיוך על הפנים.
וזה ממש לא נגמר בזה,
הזוג הזה פשוט צדיק!
דואג לנו לקייטרינג ארוחת צהרים עשירה מידי יום,
משחקים לילדים,
הם מילאו את המקרר בחלבי, פירות ושאר ירקות, טיטולים, מגבונים,
והארונות במטבח מלאים בחטיפים ודגנים.
וכשאני אומרת תודה?
התשובה תמיד זהה:
שטויות, מה כבר עשינו?!
חסר לכם משהו? אל תהססו להתקשר תמיד.
וזה קצת מהשבח, מבטיחה.
יש עוד צדיקים שזכינו להכיר,
מכרה יקרה שלנו שלחה לנו שוברים ע"ס 1300 ש"ח לקניית בגדים,
מאפיה כאן שולחת מלא מאפים ולחמניות,
ועוד המון חסדים, שצר המקום מלהכיל.
ה'
אחרי כאלה חסדים של העם שלך,
נשאר לנו שתעשה איתנו אתה את החסד הגדול
ותגאל אותנו גאולת עולם. ברחמים.
אמן.