- --יש מלחמה.
ככה אומרים.
אבל לי נגמר הנשק.
כל המחסניות.
והכדורים - משככי הכאבים,
והחשק.
להיות טובה פתאום ומיטיבה.
לקבל באהבה,
כל מה שהמנהלת מבקשת.
להפסיק לשבת על המייל ולטייל ברשת. (של נט פרי!!)
להיות כזאת אמא רחומה,
למצוא בתוכי מילים של נחמה.
ללטף אותם.
ללחוש שלהם שהכל יהיה בסדר.
לי דווקא בא לברוח לחדר.
להתכסות בשמיכה.
להתעורר,
כשהכל ייגמר.
ואני אוכל לשוב לסורי.
לצעקות על הילדים.
ל"עופו לחדרים."
ל"תבוא כבר הביתה כולם פה משוגעים".
10 שנות נישואין לא הוציאו ממני את החיוכים של השבוע האחרון.
"בטח בטח בשמחה".
"כן כן אני בטוחה."
"לך ללמוד, רק בזכותך ננצח במערכה!"
ואל תשאלו כמה פעמים בקשתי -
"סליחה."
"לא התכוונתי."
"כן , בטח"
ו - "אתה - - - - צודק".
אתן שומעות? הוא צודק.
ואני? נשארתי בחיים.
ראיתי את בעלי בלילה צובט את עצמו בחושך.
מסתכל לצדדים כשאף אחד לא רואה.
שאלתי אותו,
"אתה לא מאמין שאנחנו במלחמה, אה??"
יודעות מה הוא ענה?
המלחמה זה עוד איכשהו מובן.
אבל מה שלא ברור כאן,
איה היא האישה שנתתי לה כתובה...
מה, באמת?
תגידו, בדרך כלל אני לא טובה???
אני טובה.
מבטיחה לכם.
אתם שומעים ילדים אהובים שלי??
אתה שומע בעלי היקר?
את שומעת המנהלת?? (מבטיחה לכם שאחרי המלחמה היא מודיעה לי שאני מפוטרת)
אתן שומעות כולן??
אתה שומע אבא יקר שלי?
אני טובה.
אני רוצה להיות כזאת.
אני רוצה אני מנסה אני קמה אני נופלת.
אני מתפללת אני מתכדררת.
אני בורחת אני נשארת.
בת.יקרה.
נשמה אהובה.
קרוצת חומר.
מבוהלת עד אימה.
טרופת נשימה.
בגלות איומה.
רוצה לקום בבבוקר.
אבל בזמן האחרון אין לי למה.
ובלילה, כשנופלת הדממה.
ומגיעות המחשבות.
אני יודעת מה אני רוצה להיות.
כמה המון יש בפנים.
כמה כאב כמה דמעות.
כמה חיבוק אני צריכה רק כדי להמשיך להיות.
טובה.
אוהבת.
אהובה.
קיימת.
ואם כבר מלחמה -
נלחמת.