אחרי הקטע הזה מפרסמת אפרת שיר נוסף, בתור סגירת מעגל.
מוקדש לכל אישה,
שמלחמתו - מלחמתה,
ושכרו הוא שכרה,
כאן - בעולם הזה.
- - - - -
יש רגעים כאלו,
אני מסתכלת לך בעיניים
ויודעת ששנינו גיבורים
של קרב שלא נגמר לעולם.
וברגעים האלו הכמעט שמימיים,
אני מרגישה חזק,
שהכל.
ה-כ-ל
שווה.
הדירה הקטנה,
הרטיבות בקירות
המיטה הישנה,
ההתגברויות הקטנות,
אפילו, הרוח שחודרת מבעד לחלונות.
הכל שווה לי את הרגע הזה,
שאתה כאן לידי.
רכון על הגמרא,
במצח מכווץ,
בידיים יגעות
בעיניים צמאות.
ממלא את הבית שלנו בניגון הכי מתוק בעולם!!
ופתאום אני שוכחת מהכל. מכולם.
ופתאום אני מרגישה שאני לא צריכה כלום.
אני רואה רק אותך מול הגמרא.
ואני מאושרת.
וטוב לי ככה.
וזה שלם לי.
ואני מלאה בך.
ולא חסר לי כלום....
לא כסף, לא בגדים,
לא יופי, לא כבוד.
אני רק,
רק רוצה מזה עוד.
מהרגע הזה שאני מבינה שניצחנו במלחמה.
אפילו שמחר בבוקר נתעורר אליה שוב.
ובלילה שוב ניפגש,
ואביט לך בעיניים,
ואתה בלי מילים תשאל:
"יש לך עוד קצת כוח לנצח גם מחר?"
ואתה לא יודע שבשביל הניגון הזה שיוצא ממך,
אני מוכנה להפוך עולמות,
לנקות אולמות,
להקיץ בלילות...
רק בשביל עוד רגע אחד כזה מתוק של מלחמה...
- - - -
יש את הלילות האלו כשדוידי מתעורר ושואל: איפה אבא?
ונעמי עונה לו: "לומד תורה"...
בגאווה כזאת של ילדות שאבא שלהן גיבור של מלחמה...
והוא קופץ פתאום ושר:
כשאבא שלי לומד,
בזכותו העולם עומד,
כשאבא שלי לומד תורה הבית מתמלא אורה...
והוא כל כך טהור, וקטן ותמים.
והוא עוד לא יודע שהמילים האלו שהוא שר כל כך בטבעיות,
הן האמת של החיים, והמלחמה של החיים וגם הניצחון.
אם זוכים.
והוא עוד לא יודע שבשביל לשמוע אותו שר ככה,
אבא ואמא גמעו מרחקים שהוא בכלל לא יכיר בהם.
הלוואי - - -
ופתאום אתה שותק.
עוצר את הניגון.
חושב ומתאמץ,
ושוב חוזר... וכל כך מאוחר.
ואני יודעת שאתה עייף,
והעיניים כבר אדומות...
אבל ניצחת כבר בכל כך הרבה קרבות,
כדי להגיע בדיוק לרגע הזה - - -
אז בדיוק עכשיו תוותר?
וברגע הזה,
אני רוצה להגיד לך,
שהמלחמה האמיתית היא שלך,
אני רק מתהדרת בסמלים של ניצחון...
מתרפקת על הניגון,
שואבת ממנו כוח,
לחייך אליך לעוד בוקר.
של מלחמה - מעולם אחר.
עדיין לא רשומה לשבי רגע? בלחיצה כאן את איתנו!