- - -בימים בהם עוד הייתי כותבת שירה,
הייתי כותבת,
על שמש בשמיים,
על ציוץ הציפורים.
על תמימות של ילדים.
על...
טוב לא רוצה להגזים.
בימים בהם עוד הייתי כותבת שירה,
הייתי מתפייטת,
על ניסיונות,
על נפילות.
על דיאטות.
על עבודה.
על קשיים בילודה.
על משברים בזוגיות.
על חיפוש של משמעות.
בימים בהם עוד הייתי כותבת שירה,
הייתי בוכה לפעמים בלילות.
ממוטטת מעייפות,
מעומס מטלות.
בוכה סתם כי טוב לי קצת להתנקות.
כי אני רוצה עוד תינוק,
ואין לי כח לחכות.
בימים בהם עוד הייתי כותבת שירה.
הייתי משוררת את נפשי לדעת.
על ילדים.
על אימהות.
על חלומות.
על אהבה.
על אכזבה.
על חברות שאבדה.
וכתבתי כבר?
עבודה---
בימים בהם עוד הייתי כותבת שירה.
הייתי נהנית.
מהחיים עצמם.
מצהריים סביב השולחן עם המשפחה.
מסעודת שבת ערוכה.
ממרק חם ביום חורף קר.
הולכת לישון עם ציפייה -
למחר.
בימים בהם עוד הייתי כותבת שירה.
היו בי מילים.
היתה בי תפילה.
היה בי כאב.
היתה בי דמעה.
היתה בי מנגינה.
היו בי שירים.
היה בי עולם שלם.
לחיות.
להשלים.
אבל היום.
אני כותבת-קינה.
ומה שיש בי זה רק,
בכי,
נהי,
ומספד.
בהלה,
שיתוק.
אפס איפוק.
בימים בהם עוד הייתי כותבת שירה.
הייתי מוצאת מילים.
לרגשות.
לתחושות.
מה עושים שבמקום מנגינה,
מתנגנת לי בלב אזעקה?
ואז יש לי דקה.
לברוח מעצמי.
מהיקום.
מהתמונות האכזריות.
תגידו,
למה כבר אין בי דמעות???
בימים בהם עוד הייתי כותבת שירה.
הייתי כותבת על חלומות.
אבל היום יש בי רק סיוטים.
ותסריטי בלהות.
ואז אני קמה סוגרת חלונות.
מגיפה וילונות יושבת על הספה.
אוספת דמעות.
של ילדים.
שהתעוררו מאזעקות.
מרגיעה פחדים.
אפילו שאין בי מילים.
וכולי גוש של תפילה.
של אילמים.
חגה סביב עצמי במעגלים.
ואם יש בי עוד חלום קטן.
ואולי לזה קוראים תפילה?
זה לשמוע קול שופר גדול.
ולראות באורך שזורח.
מקצה העולם ועד קצהו.
שוטף אותנו מבפנים.
בים של רחמים.
ושלום.
וחמלה.
אז, בימים ההם אכתוב שיר -
על גאולה.