המלחמה פרצה בשבת. ככל שממדי האסון הלכו והתגלו, הבהלה פשטה בארץ הקטנה שלנו. למעשה אם נסתכל על המפה, כל אחת במקום מגוריה, הרי שכולנו יכולנו להיות כפר עזה או בארי... לירושלמים יש את כל הערבים במזרח העיר, וגבול ירדן במרחק יריקה, לדרומיים יש כמובן את עזה וגרורותיה, לצפונים את חיזבאללה וגם את סוריה, לכל הארץ יש את הח'ותים עם רעיונות חדשניים, ובכלל נסו להגיע ממקום למקום, כל כביש מועד ל'שומר חומות 2'... ובקיצור אם לא 'עיני השם בה' הרי בלתי אפשרי היה לגור בכל פינה כאן. ביומיום שלפני שמחת תורה השתא היינו שאננים, רגועים ובטוחים, שהחמאס מורתע, שהגדר חכמה, שהחיזבאללה רחוק, שאילת בטוחה... וכל התחושה הטובה הזו שיש לנו בית מוגן ולרוב גם חזק התפוגגה באחת.
מעבר לכאב על הטבח על המשפחות שאיבדו את יקיריהם, על הבתים שאינם לחזור אליהם, על הגולים שיצאו מהבית הנח שלהם להצטופף בחדרי מלון, נוסף על הכל באה הבהלה, חוסר האמון בהנהגה, אובדן הביטחון האישי והציבורי ועוד חלאים רבים אחרים, שגם כשהיו סבבי לחימה קודמים ולא נעימים לא הכרנו אותם.
הוכינו בכפל כפליים. איש לא חש בטוח יותר בתוך המדינה.
לכאורה הכי טוב היה פשוט לברוח. נכון שארץ ישראל בסופו של דבר תהיה הבטוחה ביותר מבין כל הארצות, אבל עכשיו היא בוודאי לא. אז בואו נברח.
לעם היהודי יש סניפים כמעט בכל נקודה על הגלובוס ורבים מאד מאינו נושאים דרכונים זרים ואזרחויות בטוחות יותר. המחשבה מה אנחנו עושים עכשיו, איך אורזים את כולם ובורחים עברה בי באותו שבוע ראשון ובלתי אפשרי בערך מאה פעמים בשעה. וזה גם היה אפשרי, בתור אזרחי שוויץ זכינו למייל יומי שהתריע בגדול: מחר יוצאת טיסת חילוץ, מהרו והרשמו, כי אין לנו שום ביטחון שגם אחר כך תהיה. וזה היה מפחיד. גם נמל התעופה שלנו מאויים על ידי טילים, בשעת מלחמה גם הדרך אליו מעל הים מסוכנת, לכן היה ברור שהוא יסגר מתי שהוא. ואכן בוטלו כמעט מאה אחוז מהטיסות המתוכננות במיידי. אך כיוון שברור שמסוכן יותר להישאר, ומתוך הנחה שהרבה ירצו לברוח, סליחה, לנסוע, למקום בטוח, היו מעט מאד חברות שהמשיכו לטוס באותו שבוע, נושאות עימן אלפי תיירים ואורחים שמיהרו לנוס. בינהן היתה סוויסאייר, שבמטוסיה קיבלו קדימות אזרחי שוויץ. וכך יצא שהיינו מהמאושרים, שלו רק רצינו, היה לנו מקום לברוח אליו וגם טיסה שתוביל אותנו לשם.
התלבטנו באותו שבוע כל יום מחדש, שבעה ימים טסה סוויסאייר עד שחדלה ושבעה ימים דנו במייל שלהם: נזמין? לכאורה מדוע לא. יש אפשרות, יש פתח, יש מושב במטוס, למה אנחנו נשארים במקום הכאוב והמבולבל ומלא הסכנות הזה? וכל יום הבנו שלא. זה בדיוק המקום בו אנחנו רוצים להיות למרות הכל. המקום שלנו, הבית שלנו כמו שהוא... מבולבל, מלא סכנות וכאבי לב. כאן נישאר, כאן נתפלל, כאן נקווה לטוב.
ואז גם סוויסאייר הפסיקה לטוס.
וכך נשארנו כשהטילים מיורטים מעל ראשינו ופס הקול של חיי היומיום הוא 'בומים' בלתי נפסקים, רעשי מטוסים ממריאים, ירוטים, אזעקות... ובכללי, חוסר שקט, חוסר ביטחון, הרבה מהומה קורעת לב.
וגם עכשיו כשהחטופים מתחילים לחזור ואין לנו שמץ של מידע מה יהיה הלאה, והסכנה של טילים וכל היתר עודנה מרחפת באוויר, כי מי יודע מתי תהיה הפסקת אש 'על באמת' ומתי תופר, כשהכאב לא פג והלב מסרב להאמין ולקלוט את גודל האסון, עומדת ומרחפת השאלה: לארוז מזוודה ולצאת למקום בו אפשר לנסות לשכח, מקום שקט נטול טילים ובהלות? והתשובה ניתנת כל דקה מחדש: זה המקום שלנו, זה הבית אנחנו כאן.
ומסתבר שהרבה מאד ישראלים חושבים בדיוק כך.
בעלי היה צריך לטוס לארצות הברית לשמחה, כמעט הלוך ושוב, אל על, היא החברה היחידה שמוציאה עדיין מטוסים לארצות הברית, הרבה פחות טיסות מהרגיל, ונדמה היה שכל מטוס שהם מוציאים יהיו עליו המוני קופצים, כי מי לא רוצה לצאת אם הוא יכול? וכיוון שכך כל מטוס שיוצא מכאן יהיה מפוצץ עד לסנטימטר האחרון. וההפתעה? המטוס יצא ריק בחציו...
יש סולידאריות (לא) מפתיעה באנשים שחיים כאן. במצב מצוקה זה אנשים לא נוסעים! לא יוצאים לטיולים ובילויים וגם לא בורחים. האחדות, האחריות, הביחד חזקים מהרצון לעזיבה. אנחנו מצביעים ברגליים ובמזוודות שלא נארזות לטובת הארץ הזו, המדממת, הכאובה, הלא פשוטה, אבל האהובה והמובטחת. זה הבית שלנו בכל מצב.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il