הטור הזה היה צריך לעלות לאוויר מיד אחרי שמחת תורה ולעסוק בכל מיני היבטים של היומיום הרגיל, הנורמלי, והשגרתי שלנו בחיים. הטור הראשון כבר נשלח וחיכה לפרסומו אבל אז היה חג שמחת תורה הכי מבולבל שהיה לי בחיים, ולאחריו שום דבר כבר לא נשאר רגיל, נורמלי ושגרתי לאף אחד מאיתנו. והטור נהיה לא אקטואלי ואפילו משונה... הוא התאים לחיים הקודמים שהיו לנו.
אז מה? נשקע באבל? נתחפר בדיכאון? ניפול בפחד?
הקב"ה ברחמיו דאג לנו הרבה קודם שלא נוכל לשקוע במה שקורה, ולאבד את עצמנו בתוך ים הזוועות הבלתי נתפס שאנחנו חיים בתוכו כבר שבועות, כי לכולנו, גם לאלו שאיבדו מישהו מוכר, גם לאלו שהילד שלהם מגויס, גם למי שגלה מביתו, וגם לאלו שהעסק שלהן סגור בגלל המצב, עדיין יש המוני צרכים שאוחזים חזק חזק בנורמליות.
ברוב המקומות הילדים חזרו ללמוד וצריך לכונן סדר יום קפדני הדוק, אז קמים בבוקר בזמן למרות שלפעמים המצברוח כמעט מכריח להתכסות מתחת לשמיכה ולא לצאת ממנה אל המציאות. ובכל משפחה מכינים ארוחת בוקר או סנדוויץ' או חוטפים עוגה וקפה כי הבטן שעובדת רגיל דורשת את שלה.
למי שיש עבודה היא מוכרחה לשקוע בה כדי לא לאבד אותה וכדי להכניס איזו הכנסה שתאפשר למשפחה לחיות כלכלית, ובמשפחות עם ילדים קטנים צריכים להעמיד פנים שכלום לא קרה, כי אנחנו לא רוצים להדאיג אותם, אז אנחנו ממשיכים לשיר איתם את שירי הגן, ולדפדף בדפי הקשר, ולהקריא סיפורים, ולדחוף עוד ביס לסרבן האכילה, ולכבס, ולדבר עם המורה בקשר לעזרה בשיעור חשבון לילדה המתקשה, ועושים תור לרופא העיניים כי נראה שהקטנה פוזלת וכך הלאה. כך יוצא שלמרות שראשנו וליבנו נמצאים באזורים שלא רצינו להכיר בכלל, אנחנו מוכרחים לצאת משם ולתפקד וזה חסד מיוחד.
תמיד חשבנו שההורות ועוד יותר מכך האימהות הם מקצוע רב תחומי ומאתגר יותר מכל תפקיד בעולם, אבל בזמני מצוקה כאלו אפשר להיווכח כי זה באמת כך, וזו לא מליצה או הגזמה. התפקיד הגדול בימי שיגרה, תופס נפח וגודל בלתי אפשריים בזמני לחץ ובוודאי במלחמה. המון מטלות קטנות וגדולות חדשות לגמרי ממלאות את היום ומקבלות מקום: לתווך לילדים את המצב בצורה זהירה ומתאימה כדי להרגיע ולא לעורר פחדים, לדאוג שהם לא ישמעו מה שלא צריך, שזה אומר לדבר בטלפון הרבה פחות ולשים לב לכל מילה הרבה יותר. להכיל פחדים וכעסים והתנהגויות מוגזמות, בהבנה שהאוויר היום מורעל במתח והילדים, גם כששומרים עליהם, עלולים להיתקל בדברים שלא מתאימים להם וזה משפיע. וכך הלאה. וכל זה בזמן שאנחנו האימהות בעצמנו איננו במיטבנו, כי אנחנו חיות עם כאב החדשות והלחץ.
כבר קראנו בכל מקום אפשרי איך לשחרר ואיך להתגבר על לחץ, ובוודאי בכל מקום כבר היה כתוב שעשיה היא חלק מהריפוי, ואכן כך היא, בואו ניקח את זה ממש כמשימה עיקרית, וכיוון שלמרות המצב יש המוני מטלות ודברים שצריך לעשות, אז אם בימים כתיקונם אנחנו מרשות לעצמנו להרפות בכל מיני עניינים, עכשיו פשוט נסתער על כל מטלה במלוא הכח, בידיעה שחשוב שהיא תעשה, אבל גם שזו ממש תרופה טובה בשביל כולנו, הורים וילדים, בתקופה בלתי אפשרית זו.
שלכן,
הניה
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית.
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il