אני גרה באשדוד. היום מקום מגוריו של אדם מעיד עליו הרבה מאד דברים הקשורים לצוק עיתים זה. אשדוד זה אומר שיש אזעקות רבות יותר מבני ברק למשל או מירושלים, ומצד שני אנחנו כבר יותר רגילים ופחות לוקחים כל אזעקה בהיסטריה. אשדוד זה אומר שהמתח נמצא באוויר, כי גם אם אין ירוט מעל ראשנו אנחנו כל הזמן שומעים מלחמה, שומעים אזעקות של ישובים קרובים שמטווחים הרבה יותר כמו אשקלון, שומעים את הנפילות של הטילים שלנו בעזה... האוויר לא שקט ולא רגוע ואי אפשר לשקוע במשהו ופשוט לשכוח ממה שקורה.
ומצד שלישי למה לשכוח ממה שקורה? אנחנו במלחמה! עימו אנוכי בצרה! וכל אחד גם אם הוא יושב בביתו והעסק שלו לא נפגע, ואין לו בן/אח/בעל שנלחם בעזה הוא אדם ששמע ונחשף לזוועות שלא שיערום אבותינו, וגם אם הוא לא נחשף מכלי ראשון הוא שומע כמעט בכל התכנסות דברים שעדיף היה שלא היה שומע. כולנו אבלים. על מה שקרה ועל מה שקורה, כולנו חוששים ממה שעלול לקרות...
כולנו יודעים שמסוכן בארץ, לכל מקום שרק רוצים לנסוע צריך לחשוב אלף פעמים, האם זה מקום מסוכן, האם זה מקום מוגן, הדרך לשם בטוחה? עוברת באזור ערבי? ומה אם יחליטו להתחיל ב'שומר חומות' בדיוק כשניסע? ובאשדוד אפילו חוף הים הארוך והיפה נסגר לכולנו, ופשוט יש תחושה שאין לאן לברוח.
אנחנו במצב מלחמה. איבדנו יותר מאלף איש, המוני פצועים, בגוף ובנפש, לא יוכלו לשכח לעולם את החוויה הבלתי אפשרית שחוו, המוני טראומתיים ממלאים את הארץ ועימם משפחות שגלו לגלות, שמי יודע מתי תסתיים. החיילים שלנו מבוססים בבוץ (תרתי משמע) עזתי ומחרפים את נפשם. כל יום מגיעים עוד שמות שכבר לא איתנו...
ומצד שני רוב העורף איתן וחזק מתמיד, העם הכמעט חצוי שלנו התאחד מחדש, יש חיזוק אדיר בלימוד תורה והתעוררות רוחנית, יוזמות יוצאות מגדר הרגיל מבוצעות בכל דקה בכל פינה בארץ ישראל וגם מחוצה לה, המוני מתנדבים מוכנים לעשות הכל, מלשמור על ילדים שאביהם במילואים ואימם בעבודה או לקטוף בידיהם העדינות והחשופות כל מה שיבקשו.
ועוד רגע מגיע חג החנוכה, חג הניסים והנפלאות, חג שמציין לאורך הדורות את ניצחון הרוח, ואת העובדה שעם ישראל חי לפיה דורות על דורות: הידיעה שבכל רגע ורגע נעשים לנו ניסים ונפלאות! ועם ישראל חי! לתמיד!
חנוכה מגיע על שלל מסיבותיו ופגישותיו, ערבי לביבותיו ומפגשיו... בזמן רגיל בעונה זו של השנה כולנו ממלאים יומנים לפגישות שמחות וטובות שמרחיבות את הלב ומאחדות את המשפחות.
אבל כעת???
כשאני מתחילה לחשוב על הערב המשפחתי שלנו אני עוצרת ושואלת את עצמי: האומנם מתאים עכשיו? האם בזמן כזה צריכים לחוג חגיגות? האם בעוד משפחות אומללות מחכות באי ודאות ובחרדה לדעת משהו על גורל היקרים הנתונים בשביה ובחמאס, מותר לנו לחגוג? ועוד ברוב עם ולביבות וכיבוד מושקע ומשחקי חברה ושיחות על דא והא? האם זה מתאים לנסוע, להיפגש, להנות עכשיו?
ומצד שני, מה, נטבע בצער? ניתן לאויב להשיג את מטרתו להכאיב לנו כמה שיותר? אנחנו חייבים להמשיך לחיות, להמשיך בשיגרה כלשהי לטובת הילדים, לטובתנו שלנו. מוכרחים לחיות עם העצב, עם הכאב, להמשיך לקום בבוקר לעשות מה שצריך, כולל יום הולדת לילדים, אך האם חייבים לעשות תוכנית מושקעת בסמינר עם תזמורת והצגה? האם חייבים להכין תוכניות מהנות, מצחיקות, מלהיבות בזמן כזה? איפה עובר הגבול? חייבים לערוך קניות כי אחרת עסקים יסגרו ומעגל נוסף של כאב יפתח.
וככה הלב שלי מדלג בדו שיח סוער בין צד לצד, בין מחשבה לצד אחד וחרטה בשניה שאחר כך. מחליט להיות שמח ודקה אחר כך העצב משתלט, רוצה ובוכה...
ואין לי מושג מה יהיה ומה נעשה אם בכלל יהיה ואם נעשה ואיך...
וברגע שאני מחליטה שכן, זה בדיוק הזמן להזמין את כולם אלינו, בכל אופן חג חנוכה... בלי חגיגה רק מפגש ואני מתחילה לחשוב מה להכין... נשמעת אזעקה באשדוד...
מי בכלל ירצה לבוא אלינו? קומה רביעית, חזית דרומית לעזה, נטולת ממ"ד...
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il