כבר שלושה חודשים שהחיים פה לא נורמליים לחלוטין. גם במקומות הכמעט שגרתיים של מרכז הארץ, יש בכל בוקר הודעה מצמררת וקורעת לב על חיים שנגדעו, חיילים שנפלו על משמרתם בבואם להציל אותנו ממרצחים צמאי דם.
יש תזכורות לא נעימות לכך שאנחנו במלחמה, ויש הרבה מאד שלא יכולים לשכוח ולו לרגע את מצבנו הלא פשוט, הורים ומשפחה של חיילים שנמצאים בקרב, משפחות שמלוות את הפצועים הרבים ששוהים בבתי החולים שלנו ובשיקום, המשפחות האבלות עם המעגל הנרחב של כל אחת מהן.
אנשים שהעסקים שלהם עובדים על אש נמוכה או סגורים לגמרי, והם רואים בעיניים כלות איך מפעל חייהם הולך לטמיון. אנשים שיצאו לגלות ואלו שכבר אין להם בית. המון נזקים, המון כאב, ותזכורות לא פוסקות בדמות טילים/יירוטים/אזעקות... ובין לבין בכל הכאוס הלא נורמלי הזה אנחנו חיות הכי נורמלי שניתן, ואי אפשר בכלל להבין את הדבר הזה בעיניים שהן לא יהודיות.
כבר שבוע ויום שאין לנו אזעקות. אני מארגנת שבת, עושה רשימת קניות ותוהה: יהיו אורחים השבת? אין לנו ממ"ד אז הילדים לא רוצים להגיע, הם גרים באזורים שקטים, למה להפחיד את הילדים? אמת גם אני לא רוצה שמי מנכדי יחטוף טראומה, אז מזמינים וסופרים... היו טילים היום? אתמול? שילשום? לא היו? אולי זה כבר נגמר?
אני מצלצלת לבת, אולי תבואי לשבת? אני שואלת, כבר לא היו פה טילים שמונה ימים. היא מבטיחה להתייעץ עם הבעל ולחזור אלי אני מניחה את הטלפון ואז... כן, ניחשתן, קול סירנה בלתי נסבל מפלח את האוויר. אחר כך מתברר ששלושים טילים הגיעו לאזורינו, ובעיר עצמה ניתן למצוא יותר חלקי יירוטים במספר מקומות. אני כבר מבינה שהשבת לא יהיו אורחים. אל אחרי כמה שבתות כולנו מבינים שאי אפשר ככה ולמרות החשש שמא יהיה אנחנו חוזרים לשגרת האירוחים עם הוראות זהירות, אם וכאשר צריך...
פעם אחרת אני מתארגנת לנסיעה אל מחוץ לעיר, המקומות אליהם ניתן לנסוע הצטמצמו פלאים בחודשיים האחרונים, כל האזור מצפת צפונה ומחיפה צפונה הפך להיות מסוכן כמו אשדוד, ויש כבישים שבכלל סגורים. מאשקלון דרומה כנ"ל, ובאזור עוטף יהודה ושומרון זה מרחק יריקה מהערבים חובבי הרצחנות.
ירושלים למזלי עדיין בטווח הנכון ואני מתארגנת לנסיעה לוחצת על ידית הדלת ו... קולות אזעקה מפלחים את האוויר, אי אפשר לצאת, הכל נעצר, לא נעים. חמש דקות אחר כך העיר כבר דוהרת במסלול רגיל כאילו לא היו לה יירוטים מעל הראש, כולם הולכים לאן שהולכים זה אפילו כבר לא נושא שיחה.
מישהו בארצות הברית היה מוכן לחיות כך? בבריטניה אולי? מי היה מוכן לחיות במקום שאין לו מושג אם ברגע הבא יכול ליפול עליו טיל?
ואנחנו חיים הכי נורמלי בצורה הלא נורמלית הזו. מה זה אומר שאנחנו נורמליים או לא?
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il