מעצבת את החיים נכון

שושנה דרור סיימה את לימודי הגרפיקה הממוחשבת כמו אלפי בנות אחרות בשנתון שלה לפני שמונה עשר שנים. היא התחילה לעבוד בתחום אבל הרגישה שמשהו לא מתאים לה. את הגרפיקה היא אהבה, אבל את העובדה שבתור עוד אחת בשוק רווי את צריכה כל הזמן לדחוף את עצמך, היא פחות אהבה...

"מאז שאני קטנה לא אהבתי להידחף על דברים שהרבה רוצים אותם, זה לא מתאים לי באופי, מה גם שכדי לבלוט בתחום הגרפיקה אתה צריך כל הזמן לעשות שונה, אחרת, כי כולן מתחרות על אותה נישה: ספרים, מודעות בעיתון, וכו'. לי זה לא התאים". ה' פתח לה דלת אחרת: היום היא מעצבת אומנות שמבוצעת על ידי מכונות ממוחשבות, בין היתר היא מעצבת מוצרי יודאיקה שונים, משרביות, ארונות קודש, ריהוט ועוד. 

מה זה אומר? 

גם אני שאלתי. שושנה הסבירה. 

חבר מביא חבר 

"למדתי גרפיקה בסמינר אופקים ומאד נהניתי. קצת נחשפתי ליודאיקה בלימודים בקורס זריז שהעבירו לנו, אהבתי את זה מאוד אבל לא חשבתי שזה הכיוון לפרנסה. התחלתי בתור גרפיקאית, אבל אני לא מספיק שיווקית והתחרות לא התאימה לי. לא היו אז פורומים ומיילים שאפשר לפרסם דרכם וזה היה מורכב, לכן עבדתי על אש נמוכה. אפשר לומר שהייתי יותר עקרת בית, מאשר גרפיקאית".

ואיך הסתדרתם?

"היינו משפחה קטנה, חיינו ברמה נמוכה ושמחנו במה שיש". מבחינתי אפשר לעצור את הרעיון כאן. המשפט הזה שבה אותי. ובכל זאת, אנחנו ממשיכות...

"בשלב מסוים ראיתי מודעה בעיתון שדרושה גרפיקאית למפעל לחיתוכי לייזר. זה עניין אותי ופניתי אליהם, מישהו בקרית ספר פתח מפעל מתנות, שלטי הנצחה ועוד, הייתה לו מכונה לחיתוך בלייזר והוא חיפש גרפיקאית".

לפני כמה שנים זה היה?

שושנה מחשבת לפי גילאי הילדים: "זה היה כש… היה תינוק. היום הוא בן אחד עשרה. לפני עשר שנים".

מה כללה העבודה ואיך למדת אותה?

"בעל המפעל הסביר לי את תהליך העבודה ותוך כמה ימים השתלבתי בתעשייה הזו. אהבתי את זה מאד". שושנה מנסה להסביר לחסרת רקע כמוני מה כוללת המלאכה: "המכונה חותכת לפי התוכנית שהיא מקבלת מהתוכנה של הגרפיקה במחשב. אני מציירת על התוכנה את הצורה, והמכונה מקבלת את הציור בצורת קודים מתמטיים שהיא מפענחת אותם בחיתוך. לקח לי קצת זמן להבין איזה סוג חיתוך מתאים לכל חומר. לא כל דבר שאת מסוגלת לצייר, המכונה מסוגלת לחתוך. עבדתי עם המכונה במפעל וזה עזר לי להבין מה המכונה מסוגלת, ראיתי מה יצא טוב ומה יצא לא מוצלח, מה מתאים לבצע, באיזה חומר וככה למדתי".

עם איזה חומרים עבדת?

"בעיקר עם עץ וגם עם פרספקס שזה סוג של לוחות פלסטיק שמשתמשים בו להרבה מטרות". 

למשל?

"ללוחות הנצחה. זה נראה כמו זכוכית, אבל זה סוג של פלסטיק".

כמה זמן עבדת במפעל הראשון?

"עבדתי שם בערך שנה בתור שכירה. אך בעל המפעל היה עסוק בעניין אחר והעסק לא כל כך תיפקד אז עזבתי, אבל למדתי שם את המקצוע שלי".

ואז?

"עברתי לעבוד בגלריית "יפה נוף" של חדוה גליקסמן הנהדרת. יש לה מפעל של חיתוכים מיוחדים לבתי כנסת, לבתי ספר - לדוגמא קישוטי קיר, אך עיקר העסק שלהם הוא ביצור ויטרינות מזכוכית בהזמנה אישית. עבדתי שם בערבים, אהבתי את זה, ובמיוחד שאצלה גם התעסקתי עם חומרים בידיים, ונהנתי מזה. החכמתי שם עם עוד שיטות וטכניקות".

כמה שנים עבדת אצלה? 

"התחלתי כשהילד שלי שהיום בן 7 היה תינוק…" שושנה מחשבת: "בערך שלוש שנים. בשלב מסוים זה הפסיק להשתלם לי ונהייתי עצמאית".

איך קפצת להיות עצמאית? מאיפה היו לך לקוחות?

"במשך הזמן כשעבדתי אצלה, היא העבירה אלי לקוחות שרצו דברים מורכבים יותר שאעבוד איתם מהבית, אצלה עבדתי על הפרויקטים המהירים-בעיצוב במחשב ובחיתוך במכונה. למעשה, עבדתי אצלה רק בחצי משרה, רק בערבים אחרי שהילדים הקטנים הלכו לישון".

ומי שמר עליהם?

"בעלי כותב סת"ם בבית, והיו לי כבר נערות, זה היה שלב שכבר יכולתי לצאת בערב. עבדתי משמונה וחצי עד אחד עשרה וחצי. אחד הלקוחות שעבד איתי באופן פרטי הפנה את הפרויקטים הגדולים יותר, שלא התאימו למכונות של 'יפה נוף', ככה הכירו אותי בעלי תעשיות שונות ומפעלים שונים, התרחבתי בשיטת חבר מביא חבר, מפעלים פנו אלי,עסקים רבים כיום מעדיפים לעבוד עם פרילנסרים מאשר להחזיק גרפיקאי על בסיס קבוע זה יוצא להם הרבה יותר משתלם. באותה תקופה התחלתי גם לעבוד עם "מעל המצופה" של דבורה גולדשלגר שזה חברה שמייצרת עבודות יצירה, אני עובדת איתם עד היום".

מה את עושה שם?

"יש לה אמנית יודאיקה מוכשרת שמתכננת את היצירה, אני מעבירה את זה לתוכנה ממוחשבת ודבורה שולחת למפעלים בסין שיפיקו את המוצרים. אני עובדת איתה סביב השנה". 

שושנה עם כלי העבודה

אוהבת לחסוך לאנשים

שושנה מתעסקת גם עם יצירות מורכבות יותר, בין היתר היא זוכה לעטר בתי כנסת. היא משרטטת למכונה גילופים בעץ לארונות קודש, דלתות, מחיצות, עמודים לחזן ועוד רהיטים לבית כנסת.

איך הגעת לנישה הזאת?

זה התחיל עם בעל המפעל הראשון בו עבדתי. הוא קנה מכונה בשם CNC, שזה מכונה לגילוף בחומרים בהפעלה ממוחשבת. משתמשים בה להכנת מוצרים בעץ, ועוד חומרים שונים לארונות קודש, לריהוט כבד ועוד. פרויקטים המגולפים בגילוף דו ממדי ותלת ממדי, גילוף של משרביות הוא דוגמא קלאסית לגילוף דו מימדי. במקביל ובלי קשר למדתי לעבוד גם עם צריבה פוטוכימית, שרואים את זה היום בהרבה בתים בתמונות של 'אם אשכחך ירושלים' מוזהבות או 'ברכת הבית'. עם הזמן נכנסתי עוד לתחומים הללו באופן עצמאי לפי ביקוש של לקוחות ועבודה מול מפעלים שונים".

מה עוד קידם אותך?

"אחד הדברים שמאד עזרו לי זה הפורום של פרוג", ושושנה מוסיפה: "תודה רבה להם! יש שם חשיפה מאד גדולה, מידי פעם אני מעלה פרויקטים מעניינים שביצעתי בפורומים שמתאימים לתחום: בגרפיקה, בעיצוב ואדריכלות ועוד, בנוסף יש לי שם תיק עבודות מסודר, אנשים מתעניינים כל הזמן. לדוגמא אני מעלה עבודות של משרביות ואדריכלים פונים אלי. עם זאת יש לציין שעיקר העבודה שלי מגיעה מהלקוחות עצמם, חבר מביא חבר, כל אחד הביא לי עוד לקוח".

מה את עושה כעצמאית עם התחום הלא פשוט של אנשים שלא רוצים לשלם?

"ברוך ה' אצלי זו תופעה נדירה ביותר. השיטה שלי מאד פשוטה. לקוחות ותיקים שיש לי אמון איתם אני שולחת להם עבודות בלי בעיה, אני סומכת עליהם שישלמו לי והם באמת משלמים. אבל לקוחות חדשים שאני לא מכירה, אני שולחת להם לאישור ע"י צילום מסך, עם קובץ כזה אי אפשר לבצע שום דבר במפעל, קובץ מתאים לחיתוך אני מעבירה לאחר העברת התשלום וזה עובד מצויין. היה לי לאחרונה לקוח חדש שממש נפגע מזה שאני לא סומכת עליו. הסברתי לו שזה הנוהל. הוא ממש נפגע ולא הסכים לשלם. בסוף הוא שילם, אבל מאז אני לא שומעת ממנו…"

ממה את הכי נהנית בעבודה?

"אני עובדת עם אמנים רבים שאת יצירותיהם אני מכינה לביצוע במכונות, אבל אני יותר נהנית מעבודה על פרויקטים שאותם אני מעצבת ומתכננת בעצמי, כשאני יוצרת זה נותן לי סיפוק, כי אני מרגישה שזה ביטוי שלי. זה נותן לי אתגר שאני שמחה לעמוד בו. אבל אני גם נהנית לשרטט יצירות מתוחכמות ויפות של אומנים אחרים.

עוד דבר שאני מאד נהנית ממנו, זה אם אני מצליחה ליצור משהו מרשים שיצא גם זול לאנשים שפונים אלי. לדוגמא יש שני סוגי גילופים: דו מימדי ותלת ממדי. התלת ממדי גוזל הרבה שעות עבודה במכונה ועולה לאנשים הרבה כסף. אם אני מצליחה ליצור שילוב של קצת תלת ממדי עם הרבה דו ממדי או אפילו דו מימדי בלבד ועדיין זה נראה מרהיב - ואת זה למדתי מהנסיון - זה נותן לי סיפוק. גם כשאני מצליחה ליצור אומנות מרשימה עם כל המגבלות של החומר והמכונה אני נהנית.

אני גם שמחה מהייצור לתשמישי קדושה, אחד הפרויקטים הגדולים היה עיצוב ותכנון ארון קודש בימה ועמוד לחזן עבור בית כנסת 'דוסא' בלוד. בית הכנסת שלהם נשרף על ידי ערבים והם עשו ארון חדש עם הכיתוב "התנערי מעפר קומי" וזה ממש ריגש אותי".

הלכת לראות?

"לא. אין לי רכב וזמן להגיע עד שם. אבל למען האמת עשיתי לאחרונה מחיצה לבית כנסת ליד הבית וגם לשם עוד לא הגעתי לראות…"

יצא לך להכין גילופים בשביל הבית שלך?

שושנה צוחקת: "לא. זה לא הכיוון שלנו לעשות משרביה באלפיים שקל… אבל אני נהנית להשתמש עם השאריות של החומרים שאני לוקחת לפעמים אם אני עוברת במפעלים או בנגריות, ולעשות יצירות עם הילדים. יותר בכיוון הזה… לדוגמה לקחנו שאריות של משרביה, והילדים כבר דמיינו שזה בעלי חיים, בעלי גילף להם קצת פה ועיניים והייתה חוויה גדולה... " 

רק אני רואה כאן הזדמנות לעסק חדש?

ואיך מסתדרים עם האיזון של בית עבודה?

"אני קודם כל אמא. הצבתי לי גבולות מאד ברורים. הגדרתי לעצמי שעות של עבודה ואפילו אם הבית מבולגן, אני לא נוגעת בו, כי אחרת אין לזה סוף. אני עובדת בערך חמש שעות ביום, שלוש שעות בבוקר ועוד שעתיים בערב. אני מתחילה בבוקר (אחרי שליחה של שמונה ילדים למוסדות לימוד, בלי עין הרע... ועוד תינוק טרי בבית…) בתשע וחצי בערך אני מתחילה, ובשתיים עשרה וחצי אני קמה לבשל ארוחת צהריים".

כל יום ארוחה טרייה? איזה כיף לילדים...

"כן. אנחנו מאד משתדלים לאכול בריא, הילדים שלי לא יודעים מה זה טבעול… אז צריך לבשל".

משרביה בבית מדרש סדיגורה

גלופה של סט מסורת

את מצליחה להגיע מבחינה כלכלית לאן שאת רוצה?

שוב שושנה מדהימה אותי: "ברוך ה' כן. אולי אנחנו מסתפקים במועט. בנוסף העובדה שכל האוכל הוא רק בישול שלי ואנחנו לא קונים אוכל מוכן גם כנראה תורם לזה. אפשר לומר, שושנה מוסיפה בעדינות: "שהמאמר של חז"ל של "יש לו מנה רוצה מאתיים" לא פסח עלינו אבל אנחנו משתדלים להזכיר לעצמינו שמה שה' נותן לנו זה בדיוק מה שאנו צריכים ועוד דבר: לא נכנסים לחובות".

אולי זה השיעור הכי חשוב ללמוד מהכתבה הזו. תשעה ילדים ברוך ה', ויש להם מספיק. 

איזה טיפים יש לך לתת לנשים עצמאיות?

"שהעסק כל הזמן יהיה על הבמה, להראות נוכחות. שוב אני מזכירה את פרוג שעוזר לי המון בקידום המקצועי, אולי כמו המשל המפורסם של החפץ חיים על השבת: כל הזמן שהשלט תלוי זה אומר שהעסק קיים. אם את מפרסמת, את קיימת, ככה לא שוכחים ממך".

מה אני לקחתי מהראיון? יותר מהכל את הפשטות. ברור לי שהעבודות של שושנה מדהימות גם מהסיפורים שלה, שחלקם לא נכנסו מפאת המקום, וגם מהתמונות. אבל הפשטות, הענווה, והעובדה שלמרות המחיר הלא גבוה שהיא לוקחת, ותשעת הילדים שיש לה בבית, יש לה מספיק - לימדה אותי פרק חשוב. לדעת לעצב טוב. לא רק בתוכנה במחשב. גם את החיים.