לא מוותרת/ שרי וולך

השמלה הכתומה הייתה מזעזעת. שושי צריכה לפחות מידה אחת יותר, ובאורך – גם סרט רחב לא יספיק כדי להאריך כמו שצריך. משהו השתולל בתוכה של רבקה.

שושי העיפה בה מבט חטוף, "יפה?"

"בעיקרון כן." רבקה חפשה את המילים. "הדוגמה יפה, זה רק - "

"יופי." שושי חזרה למראה.

"צריך להחליף למידה יותר גדולה."

"אני אוהבת את זה ככה."

"וגם להאריך."

"די, אמא. למה את סתם עושה עסק?"

"זה לא סתם עסק, שושי. זה חשוב." רבקה התאמצה לדבר בעדינות, "אני אשאל את אבא מה הוא אומר."

"מה זה קשור לאבא?"

"אני חושבת שצריך שתחליפי למידה גדולה יותר, אבל נשאל קודם את אבא." פיני דידה אליהן מהמטבח. רבקה הרימה אותו. ברור שנפתלי לא יסכים לבגד הזה, וטוב שכך. הפעם זה לגמרי בצדק. זה כבר לא עוד בגד שקצת בעייתי בעיניהם. זה משהו אחר.

"תאמיני לי, אמא, שהיו בחנות בגדים שיותר אהבתי, ולא קניתי, כי ידעתי שאת לא תרצי אותם. הבגד הזה הוא ממש בסדר לעומתם!"

"אני מעריכה את זה, שושי."

"את רק אומרת שאת מעריכה!"

שפתיו של נפתלי נקפצו כשהוא ראה את הבגד, רבקה ידעה שהוא נאבק כדי לעצור מילים חריפות העולות על לשונו. "כמה הוא עלה?"

"חמש מאות ועשרים."

"יקר, אבל בסדר, את יכולה לקנות בסכום הזה לחג, רק תחליפי לבגד אחר."

"די, אבא. לא היה שם שום בגד נורמלי."

"הבגד הזה בעצמו הוא לא נורמלי. תחזירי אותו מחר, ותקבלי החזר, ותלכי לקנות בחנות אחרת."

"אני רוצה את הבגד הזה."

"ואני לא מרשה."

"זה הבגד שלי."

"זה בגד שקנית מהכסף שלי." התרגז נפתלי.

רבקה נסוגה למטבח, חוששת שההסתייגות שלה תראה על פניה. טוב שנפתלי שם את הגבול, אבל למה לדרדר את השיחה בצורה כזו?

"אז אני אלך לעבוד ויהיה לי כסף," קולה של שושי עלה בבת אחת, "ואז אני אקנה מה שאני רוצה!" היא רצה לחדר האמבטיה.

"השמלה הזו נוראית." נפתלי אמר אחרי שדלת האמבטיה נטרקה.

"נכון, השאלה איך לשכנע אותה."

"לא צריך לשכנע. צריך פשוט לאסור עליה." הוא זעף.

בסלון היו מירי והילדים האחרים. רבקה הנמיכה את קולה. "נראה שהיא עומדת להתעקש על זה."

"צריך פשוט להגיד לה את זה בצורה חד-משמעית!"

הלוואי שזה היה פשוט!

רבקה עצרה את המילים. נפתלי נסער כל כך, ושושי פגועה, רק שלא יתפוצץ להם עוד עימות עכשיו.

אין משהו שהיא יכולה לעשות כדי למנוע עימותים כאלה, את זה היא כבר למדה בדרך הארוכה והקשה, רק לשתוק ולהתאפק, ולהתפלל.

מעודה לא התפללה כמו בשנתיים האחרונות. אוטובוס התהפך לפני שנתיים וחצי בתאונה נוראה על הכביש הבינעירוני. הם נחרדו כששמעו שיעל, החברה הטובה של שושי, הייתה באוטובוס ונהרגה. ליבה של רבקה יצא אל הוריה של יעל. היא דאגה מאד גם לשושי, אבל לא שיערה עד כמה עמוק תשפיע עליה הטרגדיה.

שושי קיבלה על עצמה קבלה לעילוי נשמתה של יעל. ואחר כך עוד קבלה, ועוד אחת. היה נראה שהיא מצליחה להתמודד עם האסון, ואפילו לוקחת את הקושי למקום חיובי. המשבר הרגשי העמוק שחוותה התבטא פתאום בחדות כלפי חוץ, רק כמה חודשים אחר כך.

רבקה ניסתה לתמוך בשושי בכל דרך, אבל שושי שמרה על מרחק. אחר כך התחילה גם לפרוץ גבולות בלבוש.

"זה בסדר להגיב באופן לא נורמלי למצב לא נורמלי." אמרו לה ולנפתלי בפגישות הטיפול שהן הלכו אליהן אז. "אי אפשר לצפות מראש מה התהליך שהיא תעבור עכשיו. אתם פשוט צריכים להתאזר בסבלנות, ולהיות שם בשבילה בכל מה שיידרש."

הכי פשוט בעולם. מה השאלה.

רבקה הבטיחה אז לעצמה שהיא לא תוותר, היא תעשה הכל בשביל שושי, אבל מהר מאד גילתה שעיקר התסכול שלה קשור דווקא בנפתלי. האופי האימפולסיבי שלו הציק לה כבר בתקופה הראשונה לנישואים. עם הזמן למדה להתמודד איתו, ובעיקר להשלים. היא למדה גם לא לקבל כמובן מאליו מעלות גדולות אחרות שיש בו, כמו חכמת החיים שלו, המסירות למשפחה, והאחריות שהוא תמיד לוקח בסופו של דבר.

אבל עכשיו האימפולסיביות שלו איימה להרוס כל מה שהם התאמצו כל כך לבנות.

הם הקדישו זמן והוציאו הון כדי לקבל עזרה מקצועית, כדי להבין מה גורם לשושי להתחצף וגם לפרוץ גבולות בלבוש, וכדי ללמוד להתמודד עם זה: להבין איך אפשר לא לאבד איתה את הקשר, לבדוק איך להציב לה גבולות, וגם להחליט על מה בכל אופן הם יכולים לוותר.

אבל כשבבית צפו תקריות – נפתלי היה מגיב בספונטניות, לא מסנן את המילים, כועס בלי לחשוב. רבקה ניסתה לרכך את התגובות שלו, אבל זה לא עזר. המתח בינו ובין שושי הלך וגדל.

בסופו של דבר הלכה רבקה לבדה לפסיכולוגית אחרת, כדי להתייעץ על הענין הזה.

"את בעצם תוקעת טריז ביניהם." הפסיכולוגית אמרה לה בלי מדי הרבה רגישות.

רבקה ישבה הלומה.

"יש מקרי קצה שבהם בן זוג צריך להגן על הילדים מבן הזוג האחר, או להלחם בהחלטות שהן קריטיות בשבילם. אבל אצלכם לא זה הסיפור וגם לא קרוב לשם, אז בשביל מה את מתערבת? כשאת מנסה לרכך את מה שבעלך אומר לבת שלך, את בעיקר מזיקה. את מעבירה לבת שלך מסר סמוי, שבו את אומרת לה שאת לא סומכת על אבא שלה, ואת בעלך את מכניסה למיגננה. איך את מצפה שאחר-כך הוא יצליח לבנות קשר טוב עם הבת שלכם?"

רבקה לא הלכה שוב לפסיכולוגית ההיא, השיפוטיות שבה הדברים נאמרו פגעה בה, אבל את האמת שבהם היא לקחה.

"לא הייתי מאמין ששושי תקנה בגד כזה." נפתלי התיישב בעייפות.

הילדים בסלון היו שקטים לגמרי. רבקה סגרה את דלת המטבח. "גם אני לא."

"אולי אנחנו מידי מוותרים לה בזמן האחרון."

"נראה לי שהיא במצב רוח רגיש במיוחד עכשיו."

"איך ללבוש בגד כזה עוזר במשהו?"

"אולי הוא נותן לה תחושת עצמאות. אולי משהו אחר. בגדים משפיעים מאד על ההרגשה. אבל ברור שהבגד הזה עובר את כל הגבולות, אני מסכימה איתך לגמרי."

"היה עדיף שאת היית אומרת לה שהיא צריכה להחליף את הבגד." נפתלי היה מוטרד. "כך זה יוצא כאילו אני ההורה הרע."

"אמרתי לה שצריך להחליף, עוד לפני שבאת, אבל באמת אמרתי לה שהמילה האחרונה תהיה שלך."

"למה?"

"כי זה באמת ככה."

"אבל הפעם את באמת חושבת כמוני. נכון? אז תגידי לה. לא טוב שהיא שומעת רק ממני את ה'לא'."

"אין בעיה. אני אגיד לה עכשיו." ענתה רבקה, מופתעת. אף פעם לא ביקש ממנה נפתלי משהו דומה. כנראה שהבגד הזה ערער משהו גם אצלו.

היא קמה אל השיש, מנסה לאסוף את עצמה כדי להתקדם ולארגן משהו. היא דווקא מעדיפה לכתחילה לומר לשושי בעצמה, חשוב לה מאד שנפתלי לא ייתפס אצל שושי כהורה הרע. היא רק רצתה שיהיה ברור לשושי שהמילה האחרונה היא שלו. גם זה דבר שהיא למדה לאט ובמאמץ, והיא נאבקת עליו גם עכשיו. לדעתה נפתלי מחמיר מידי עם שושי. שוב ושוב היא מזכירה לעצמה לא להתערב, ולתת לו את כל המקום בשביל לקבוע ולהחליט איפה הוא מציב את הגבולות.

זה מה שהכי חשוב בסופו של דבר. בשביל גב חזק בשביל שושי, בשביל היציבות של הבית שלהם ובשביל הצביון שלו.

אמרו להם שגידול של נוער מתמודד, מביא הרבה פעמים למתח ולמרחק בין ההורים. ככל שזה תלוי בה – היא לא תיתן לזה לקרות.

גם על זה היא הבטיחה לעצמה שלא תוותר.

דלת האמבטיה חרקה. רבקה פתחה את דלת המטבח כדי לגשת לשושי, אבל שושי הקדימה אותה. היא נכנסה למטבח. "אני כבר מספיק גדולה כדי להחליט על הבגדים שלי בעצמי."

"את צודקת, אבל בגבול. בבגד הזה יש בעיה אמיתית." ענתה לה רבקה. "אם את אוהבת דווקא אותו, אפשר להחליף למידה יותר גדולה, ולהאריך. זה לא רק שאבא חושב ככה, גם לדעתי הוא בלתי אפשרי."

שושי נענעה בראשה. "אני אוהבת אותו ככה."

"אז תצטרכי להחליף בגלל שאנחנו אומרים שזה חשוב." אמרה רבקה.

"לא."

"אין כזה דבר 'לא', שושי. את חייבת להחזיר את הבגד מחר, או להחליף למידה יותר גדולה."

"לא מענין אותי. אני לא מחזירה ולא מחליפה."

"מה זה 'לא מענין אותי'?" נפתלי התרגז, "אל תתחצפי לאמא!"

עיניה של שושי ברקו. "אני לא אתחצף אם היא לא תכריח אותי להתלבש כמו שהיא רוצה!"

"תפסיקי לדבר ככה!"

הבכורה שלהם רצה לחדר, כשהבגד שקנתה לפות בידה. נפתלי מיהר אחריה, אבל הדלת הנטרקת הקדימה אותו.

"שושי!"

מפתח הסתובב במנעול של חדר הבנות.

"שושי, מה קורה לך? תפתחי לי!"

שום תגובה לא נשמעה.

נפתלי נענע את הידית.

במטבח, לפתה רבקה את קצה השיש בשתי ידיה.

קולו של נפתלי עלה. "שושי, את חייבת לפתוח לי!"

הוא דפק על הדלת בחוזקה.

אחד הילדים לחש משהו בסלון.

רבקה עצמה את עיניה. "השם, השם, בבקשה."

נפתלי לא הרפה. "שושי, את צריכה להחזיר את הבגד לחנות!"

"גזרתי את התווית." היא קראה מתוך החדר.

"מה?"

"אני כבר לא יכולה להחזיר. גזרתי אותה הרגע."

"חצופה, שושי. מה זה צריך להביע?"

הוא הוציא את המפתח מחדר הורים, וניסה לתחוב אותו בחור המנעול של חדר בנות. "תוציאי את המפתח!" הוא צעק.

הלחשושים בסלון התגברו.

רבקה נשכה את שפתיה בחוזקה. אחר כך הרפתה מהשיש. אולי היא כן צריכה עכשיו להתערב.

"זכותי להיות בחדר שלי!" שושי צעקה

"תפתחי לי הרגע!" הידית התנועעה בחוזקה, ושוב היו דפיקות רמות על הדלת.

רבקה יצאה אל ההול.

"אל תגידי לי כלום." נפתלי ירה לכיוונה מיד כשראה אותה. הוא לקח את החליפה מהמתלה, וזז לכיוון הפתח. "אני יוצא עכשיו, מצטער."

והלך.

"היא כזאת חוצפנית!" אמר אליהו בסלון.

"אל תלמדו ממנה." הוסיף יונתן בכובד ראש.

מירי בת הארבע-עשרה לחשה שם משהו.

רבקה נכנסה לסלון. "בואו נתארגן לשינה." היא פלטה במאמץ. "כבר מאוחר."

מירי, הלומה, הסתכלה בה בדאגה. אליהו רטן ששושי הורסת כל דבר ובגללה ערב פסח נהיה סיוט, יונתן נראה מזועזע, והקטנים התפזרו בלי להקשיב לה.

"בואו." אמרה שוב רבקה, משהו מתרסק בתוכה.

המשפחה שלה מתפרקת.

דלת החדר הבנות נשארה סגורה. גם שעה אחר כך, ושעתיים. רחל בת השש ניסתה לפתוח, ואליהו קרא לשושי מעבר לדלת. רבקה עצמה ניסתה לדבר איתה כמה פעמים. שקט ממושך היה בתגובה.

נפתלי לא התקשר בכל הזמן הזה. רבקה היססה, ולבסוף חייגה אליו. הוא ענה לה מיד. "את מסתדרת עם כולם?"

"הילדים די עצבניים, אבל כן."

"אני מצטער שהלכתי, אבל אני לא מסוגל להיות בבית עכשיו."

לא היה לה מה לומר. היא שמחה שלפני כן הצליחה לשתוק, שהוא לא יצא מהבית פגוע גם ממנה, ושעכשיו היא לא צריכה להתמודד עם מרחק שהיה מתהווה גם ממנו.

מאוחר יותר יצאה שושי מהחדר הנעול. ברגע הראשון רבקה אפילו לא שמה לב שזה קורה. היא עצמה הכינה במטבח דייסה לפיני, ולפתע קלטה ששושי נמצאת בסלון.

רבקה רצתה להגיד לה משהו, ושוב לא ידעה מה. לנזוף בה על החוצפה החמורה לנפתלי? לכעוס עליה שלא ענתה לה לפני כן? להגיד לה שהיא פרצה את כל הגבולות עם הבגד ועם ההתנהגות שלה אחר כך?

אולי כל אמירה כזו תהיה בבחינת תוכחה שאינה נשמעת, שמצווה שלא לומר אותה.

ואולי לא. שושי השכיבה את פיני במיטה שלו. היא עייפה כבר כל כך מלהתאמץ לעשות את הדבר הנכון. ממילא שום דבר לא עוזר.

במטבח דברו מירי ושושי, דנות בהספקים שלהם לפסח. למירי מתאים להעמיד פנים כאילו לא קרה כלום, מרוב חרדה ורצון להחזיר את הדברים למקומם. ושושי? מה באמת קורה לה מבפנים?

אחר כך חזר גם נפתלי. אליהו ויונתן היו עדיין ערים. כולם הסתובבו במטבח או בסלון. רבקה התיעצה עם נפתלי האם לפרק את דלת התנור בשביל הניקוי, פטפטה עם שושי על הספרים החדשים שיצאו לפסח, שאלה את מירי על התוכניות שלה לחול המועד, ניסתה בכל דרך לחפות.

אבל לפי השתיקה העמוקה שמירי נכנסה אליה, ולפי מבטיו הזועמים של אליהו, ידעה שמאמציה לשוא. לא רק היא מודעת לכך שנפתלי ושושי לא מחליפים ביניהם מילה.

בבוקר, בשש וחצי, היא שמעה את דלת הבית נסגרת, וזינקה בחרדה.

מי יצא? שושי?

המיטה של נפתלי הייתה ריקה.

פסיעות נשמעו בסלון.

"נפתלי?"

הפסיעות מיהרו לחדר שלהם. "הערתי אותך? סליחה."

"מה קרה?"

"כלום." עיניו היו אדומות מעייפות, "לא הצלחתי להרדם. הייתי עכשיו בוותיקין." הוא העביר יד על מצחו, "הגעתי למסקנה שזו טעות."

"מה טעות?"

"המאבק על הבגד. צריך להרשות לשושי ללבוש אותו."

"נפתלי!" לא יכול להיות שהיא שמעה טוב.

"זה לא נורמלי מה שקרה אתמול."

'כי לא היית צריך להתפרץ ככה.' רק בכוח היא הצליחה לעצור המילים.

נפתלי נשען ביד אחת על מיטת התינוק. "אנחנו לא נצליח לשכנע את שושי לא ללבוש את הבגד. אולי, בקושי, נצליח להרתיע אותה מספיק. זה כבר לא חינוך, זה יוצא מלחמה."

"בסדר, יש דברים שצריך להלחם בהם."

הוא הופתע. "את זאת שתמיד אומרת שאנחנו צריכים להזהר לא להלחם בה."

כמובן שזה מה שהיא אומרת תמיד, במלחמה מול ילד יש רק מפסידים, ובדיוק בגלל זה צריך להזהר לא להגרר לעימותים כמו זה שהיה אתמול. "תקשיב, נפתלי. אפשר לאסור עליה את השמלה, אבל בלי להלחם בה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות."

"אבל היא מתעקשת."

"אז אנחנו צריכים להיות עקביים, ולא להיבהל ממנה. היא צריכה את הגבולות."

"אני לא חושב שיש עכשיו דרך לשים לה את הגבול בלי שזה יהפך למלחמה."

'יש, אם לא ניגרר אחריה לעימותים'. שוב היא רק חשבה ולא אמרה.

"והשאלה גם מה יהיה בבגד הבא." הוסיף נפתלי, "אם עכשיו היא תכנע לנו, זה לא יגרום לה בפעם הבאה לרצות עוד יותר לפרוץ גבולות, ועוד יותר להתעקש מולנו?"

רבקה חייכה חצי חיוך, "זה מה שאני אומרת תמיד."

"נכון."

היו להם כבר כמה ויכוחים בזמן האחרון. שושי אימצה לעצמה סגנון מודרני יותר ויותר. נפתלי טען שהיא בודקת גבולות וצריך לעצור אותה. רבקה חשבה שצריך לשחרר קצת כדי למנוע מצב שבו שושי באמת תרצה להתרחק. הם לא הצליחו להגיע להסכמה רעיונית, אבל היא תמיד יישרה קו עם דעתו של נפתלי.

ועכשיו הוא הופך פתאום צד, רק בגלל שנבהל ממה שקרה אתמול. לא זו הדרך לתקן.

"נפתלי, זה להכנע למניפולציה. היא שברה אתמול את הכלים, אז עכשיו אנחנו נבהלים ומרשים לה מה שהיא רצתה."

"לא. זו לא כניעה למניפולציה." נפתלי עמד על דעתו. "ההחלטה שלי לא השתנתה בגלל שנבהלתי ממנה, אלא בגלל שנבהלתי לגלות שאני בעצם נלחם בה."

אף פעם הוא לא אמר משהו דומה לזה. אף פעם גם לא היה להם עימות מהסוג שהיה אתמול.

רבקה קמה ליטול ידיים, מנסה לאסוף את עצמה ואת המחשבות שלה.

"אני לא מסוגלת לבוא איתה עם הבגד הזה להורים שלי לליל הסדר." היא אמרה לנפתלי כשחזרה לחדר.

"אז תאמרי לה ללבוש בגד אחר."

"מה זה יעזור? אם היא תשתמש בשמלה הזו, כולם יראו אותה בסופו של דבר. גם ככה אחיות שלי בטוחות שאני לא יודעת לחנך." הן תמיד משמיעות לידה עצות רמוזות על חינוך מתבגרים, כאילו לא ברור לכולם שהיא הסיבה לנושא השיחה. בקושי היא מצליחה לחזור לשיווי המשקל הפנימי שלה אחרי כל מפגש כזה.

"אין מה לעשות."

"יש מה לעשות. לא להרשות לה ללבוש את הבגד הזה."

"אני אומר לך שזה ממילא לא ילך."

"למה פתאום החלטת ככה?"

"בואי לא נריב עכשיו." הוא העביר יד על מצחו. "אני הולך להכין לי קפה. להכין גם לך?"

"לא." ענתה, ואז תפסה שנשמע כאילו היא מסתייגת ממנו. "תודה שאתה מציע," הוסיפה, "אבל אין לי חשק לשתות."

פיני התהפך במיטה, הציץ על רבקה בחצי עין, ושוב עצם את עיניו. כשושי הייתה תינוקת, הייתה עוברת לפעמים באמצע הלילה למיטה של רבקה, ואז מתעוררת בבקר מאושרת, מטפסת על רבקה, ומחכה שהיא תחבק אותה.

פיני יבב שוב.

אין לה כוח.

היבבות הפכו לבכי. רבקה הושיטה לו את הבקבוק שהכינה לפני כן.

נפתלי חזר אל החדר עם כוס הקפה בידו. "הגעתי גם למסקנה שאני צריך להיות פחות מעורב במה שהיא לובשת. כנראה שזה מפריע לה. היא כבר גדולה, ודיונים על הבגדים צריכים להיות איתך. בקשר לעכשיו - אין ברירה, צריך לא להתעקש איתה על השמלה הזו."

"אתה לא מבין מה זה אומר שהיא מתלבשת אחרת. לך פחות קשה, כי אתה אבא ולא אמא."

"איך זה קשור?"

"בשמחות, למשל, אני איתה בעזרת נשים."

"שמחות זו בעיקר הבעיה?"

"שמחות, וביקורים אצל ההורים שלי, וההורים שלך, וללכת איתה לקניות ולפגוש איתה שכנות בחדר המדרגות. הכל. כל החיים הם הבעיה."

עיניו של נפתלי התרחבו מול המרירות שלה. "אף פעם לא שמעתי אותך מדברת ככה."

"כי אני מנסה מאד להתגבר על הרגשות האלה, כדי להצליח לעשות מה שבאמת טוב לשושי. אבל כן. באמת נורא קשה לי." תמיד גם נזהרה שלא לשתף אותו, חששה להוסיף לתרעומת שכבר הייתה לו על שושי. היא מחתה באצבעות את הלחות שעלתה בעיניה. "אבל, נפתלי, בכנות, זו לא הסיבה שלדעתי צריך לאסור עליה את השמלה שקנתה. אם הייתי חושבת שנכון בשביל החינוך שלה להרשות, הייתי מתמודדת עם הקושי האישי שלי. אני באמת חושבת שזו טעות, אני בטוחה שזו טעות."

"למה טעות?"

"אמרתי לך, כי זה בגד בעייתי ממש, וכי אפשר לעמוד איתה על כך שהיא לא תלבש אותו, רק בלי להגרר לעימותים."

"עדיף כבר שתגידי לי ביקורת בצורה גלויה, מאשר להכניס לי שוב ושוב רמזים על מה שהיה אתמול."

משהו צנח בתוכה. "סליחה, לא התכוונתי."

רגע ארוך הוא רק נעץ מבטו בפיני שמצץ מהבקבוק בעיניים עצומות, אחר כך הרים את עיניו לרבקה. "שושי הייתה מתעקשת על הבגד הזה גם אם אני הייתי מגיב יותר בעדינות. זה ברור לי."

היא לא אמרה כלום.

"מה?" הוא שאל.

"לא יודעת. אני לא בטוחה בזה."

נפתלי נאנח. "חשבתי שהפעם תסכימי איתי בקלות, פתאום דעתך שונה." הוא החזיק את כוס הקפה בלי לשתות ממנה. "רציתי לבקש ממך שאת תדברי עם שושי, חשבתי שאת תעזרי לי להתחיל איתה מחדש, שתסבירי לה."

"מה רצית שאסביר לה?"

"שהחלטנו שהיא צריכה להחליט בעצמה האם ללבוש את השמלה או לקנות בגד אחר במקומה." נפתלי שפשף את עיניו האדומות מעייפות. "חשוב שנדבר איתה ברור. כדי שהיא תדע שהגענו למסקנה שנכון להשאיר לאחריותה את ההחלטה, ושלא תחשוב שאנחנו פשוט מרימים ידיים בחוסר אונים."

"אנחנו לא מרימים ידיים בחוסר אונים?"

"לא. אנחנו מסתכלים למציאות בעיניים במקום ללכת ראש בקיר."

בעבר הייתה זו היא שאמרה שהם צריכים להיזהר מללכת ראש בקיר. נפתלי לא הסכים איתה אז.

מחדר הילדים נשמע דיבורים. ילד אחד גרר את המיטה, ילד אחר הסיע משאית על הרצפה. רבקה נאנחה. היא קיוותה שלפחות היום לא יקומו כל כך מוקדם, אתמול הרי הלכו לישון מאוחר.

אחר כך הלך נפתלי לישון, בלי שהם הצליחו להגיע למסקנה. היא נשארה עם הקטנים, ועם הבלגן שאתמול לא הצליחה לסדר. העייפות הורגשה על הילדים, והם היו עצבניים. הבנות הגדולות עדיין ישנו. היא חייבת להתקדם עם הנקיון במטבח.

צריך להעיר את שושי ומירי, אבל בזמן האחרון שושי מסרבת לעזור. היא כנראה תתעצבן, ולה בעצמה אין שמץ של סבלנות או כוח להתמודד איתה עכשיו. שום תועלת לא תצא מזה. שתעיר רק את מירי? גם כך הילדה הזו מנסה יותר מידי לרצות ולפצות אותם על מה שהם עוברים עם שושי.

היא קראה לילדים הקטנים למטבח, והושיבה אותם לארוחת בוקר. בכל שנה בזמן הזה הם כבר אוכלים בפינת החמץ. מה יהיה?

אם נפתלי היה מתנהג בצורה יותר שקולה, כל הבלגן אתמול היה נמנע. ואם הוא לא היה מתעקש עם שושי על כל כך הרבה דברים מיותרים לאחרונה, יכול להיות שהיא גם לא הייתה קונה את הבגד הזה מלכתחילה.

פיני יילל בכסא. רבקה פתחה קופסה של מחית פרות, והתיישבה לידו. "בוא תאכל, מותק."

הוא מרגיש שהחיוך שלה מלאכותי, או שלפחות לו באמת טוב?

שושי הופיעה פתאום במטבח.

"אמא, למה לא הערת אותי?"

"רצית לקום?"

"לא דחוף לי," הבכורה שלה חייכה, כמה שהיא לא צפויה. אולי גם היא מרגישה צורך לתקן את מה שהיה אתמול? "אני רק רואה שאת צריכה עזרה איתם."

"כן, אני באמת בלחץ עכשיו." משהו חמים מילא את ליבה של רבקה. כך הייתה שושי לפני שהכל הסתבך. כבר בכיתה א' הייתה שומרת בצהרים על הקטנים ממנה, כדי שרבקה תוכל לנוח.

"רוצה שאני אאכיל את פיני?"

שושי לקחה ממנה את מחית הפרות. רבקה קמה בהכרת טובה. אולי בכל אופן תשתה משהו. היא הרתיחה מים.

פרוסת לחם נפלה לאחד הילדים על הצד המרוח. שושי הרימה את הפרוסה והרגיעה אותו שהיא תמרח לו מיד פרוסה חדשה. היא מקסימה כל כך כשהיא רגועה. נפתלי יותר מידי נבהל ממנה אתמול.

"בקשר לשמלה – " רבקה התחילה לומר לה.

פניה של הבכורה שלה נאטמו. "מה?"

"אני באמת חושבת שהיא בעייתית." התחילה רבקה.

"אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו." ירתה שושי. היא תחבה כפית מלאה לפיו של פיני. "וגם אחר כך אני לא רוצה לדבר. אני לא צריכה שתגידו לי מה ללבוש ומה לא!"

רבקה הסתובבה לשיש, מחניקה את התסכול שלה.

שושי לא הייתה מגיבה ככה, לולא ההתפרצות של נפתלי אתמול. הוא הביא אותה לקצה, ועכשיו ההחלטה שלו מזיקה מהעבר האחר. אולי החד-משמעיות שבה הוא מדבר עכשיו, היא גם חלק מהאופי האימפולסיבי שלו.

או שלא. הוא חשב על כך כל הלילה. וטיפש הוא לא.

גם אדם חכם יכול לטעות.

במהירות מזגה את המים החמים לכוס. היא כבר לא עומדת בביקורת הסמויה של המשפחה שלה על האופן שבו שושי מתלבשת. אז נכון, זה באמת לא שיקול ענייני, אבל כשהיא ממש מתאמצת לנקות את החשיבה שלה ממנו, היא עדיין משוכנעת שהפעם התפקיד שלה ושל נפתלי הוא לשים גבול חד משמעי.

פיני ירק מחית.

"אתה לא רוצה לאכול, אז לא." שושי פתחה בעצבנות את רצועות הקשירה של כסא התינוק. פיני פרץ בבכי.

"חכי, הוא כנראה צמא." רבקה חפשה את הבקבוק, שושי יצאה מהמטבח בזעף.

הנה, שושי בפירוש עושה הפעם מניפולציות. נפתלי טועה. רבקה שלפה את הבקבוק שהתגלגל מתחת השולחן. האמת, אולי לא. יכול להיות שנפתלי דווקא צודק, אולי שושי מתנהגת כך רק מתוך כאב. אבל גם אם כן, לא נכון לוותר לה עכשיו.

היא הזדקפה ונאנחה. כמה פעמים הבטיחה לעצמה להיות עם נפתלי בכל החלטה שלו, להשאיר אצלו תמיד את ההכרעה הסופית האם להרשות משהו לשושי או לא? גם שושי יודעת שהמילה האחרונה היא של אבא, אפילו אם אמא חושבת שונה.

מה יקרה אם הפעם תעשה אחרת?

לרגעים ארוכים היא רק דמיינה את זה קורה, איך הדברים מתגלגלים בבית שלהם.

"התחלתי להגיד לך משהו, שושי." היא אמרה אחר כך לשושי, שישבה על הספה בסלון ברגליים מקופלות.

"שאת לא מרשה לי ללבוש את השמלה שקניתי. יופי."

"אני חושבת שהיא בעייתית, זה נכון. אבל אבא החליט אחרת."

ראשה של שושי התרומם בחדות.

"אבא אומר שאת צריכה להחליט בעצמך."

"מה?"

"את תחליטי האם ללבוש את השמלה הזו או לא."

"כי כבר אי אפשר להחליף?"

"ממש לא. זה לגמרי לא שיקול. אבא אומר שהוא הגיע למסקנה שאת גדולה מספיק כדי לקחת אחריות בעצמך על מה שאת לובשת, ושההחלטה צריכה להיות שלך."

חשד היה בעיניה של שושי, היא כנראה חושבת שהם רק מעמידים פנים כך, כטקטיקה. "ההחלטה שלי היא ללבוש את השמלה הזו." היא התריסה.

"אני יודעת שזה מה שאת רוצה."

"אז למה אבא פתאום מרשה לי?"

"הוא לא מרשה והוא לא 'לא מרשה'. הוא רק אומר שזו האחריות שלך להחליט האם את לובשת את השמלה הזו או לא."

"ואת מסכימה שאני אלבש אותה?"

"אני אומרת שזה תלוי באבא."

"ואבא אומר שזה תלוי בי."

"אז זה אכן תלוי בך."

"טוב."

רבקה חזרה למטבח והוציאה מלפפונים מהמקרר. שושי מרגישה עכשיו שהם נכנעו לה?

האמת שלא נראה כך. אבל גם אם כן, היציבות שבידיעה שאמא שלה מקבלת תמיד את דעתו של אבא שלה, חשובה בשבילה יותר.

היא הניחה את המלפפונים על השיש, נאבקת בתחושת לחץ שגאתה פתאום בתוכה. אחיות שלה יראו את שושי בליל הסדר. היא לא תעמוד בזה.

הדופק שלה הפך למהיר, היא שאפה אוויר בנסיון להרגיע את עצמה. היא חייבת למצוא דרך להתמודד. אולי במקום להיפגע מהן בכל פעם מחדש, היא צריכה להשלים עם כך שאחיות שלה תמיד תסתכלנה עליה באור עקום.

היא מסוגלת לזה?

שושי נכנסה למטבח, מבטה עדיין תוהה. רבקה שטפה את המלפפונים תחת זרם המים. אחרי הכל, יכול גם להיות שנפתלי צודק. אולי בכך שהוא כאילו מוותר עכשיו לשושי, הוא מונע בעיות גדולות יותר בעתיד. היא לא יכולה להיות בטוחה שלא, אולי היא בעצמה טועה. שושי לקחה מלפפון אחד, חתכה אותו, וחילקה פיסות ממנו לקטנים. היא נראתה מוטרדת. "את שכנעת את אבא?"

"לא. אם כבר הפוך."

"מה הפוך?"

"אני רציתי שתקני בגד אחר במקום. אבל אבא רוצה שאת בעצמך תחליטי, אז זה מה שגם אני אומרת."

"את לא תכעסי עלי אם אלבש את השמלה?"

רבקה חפשה את המילים.

ליל הסדר בבית של ההורים שלה. אחיות שלה שמתלחששות ומפסיקות ברגע שבו היא נכנסת לחדר. אמא שלה שנזהרת לא לומר ביקורת, אבל נראית מאוכזבת כל כך, וכואבת.

אלו לא רק הבושות, זו בעיקר הבעיה האמיתית, של צניעות. אף פעם לא הייתה מאמינה שילדה שלה תלבש בגד כזה.

אבל איך היא יכולה לשפוט את שושי? אין לה זכות לכעוס. היא מעולם לא התמודדה עם הנסיונות ששושי מתמודדת איתם.

שושי הביטה בה, מצפה לתשובה.

"אני לא יודעת." ענתה לה רבקה בכנות, "יהיה לי מאד אכפת, אבל אני מקווה שלא אכעס."

פיני שוב ייבב. שושי הרימה אותו.

"למה אבא שינה את דעתו?"

"את יכולה לשאול אותו." הציעה רבקה.

עיניה של שושי התעמעמו. "אני לא רוצה לדבר איתו."

מבטה חמק לצדדים. רבקה המתינה עד שעיניהן יפגשו. "אבא אוהב אותך, שושי."

"הוא לא היה צריך לכעוס עלי ככה אתמול."

"שושי, את צריכה לדבר על אבא בכבוד, גם אם את כועסת. אבא כעס אתמול בגלל השמלה. אבל הוא אוהב אותך ואת חשובה לו, והוא חושב הרבה מה יהיה הכי טוב בשבילך. אכפת לו ממך."

"בסדר."

"שושי, אני מבינה אם נפגעת, אבל גם לאבא ולי קשה לפעמים. היכולת שלנו מוגבלת."

"אני יודעת."

"אז זהו."

שושי התיישבה עם פיני בזרועותיה. "את לא יודעת למה אבא החליט פתאום להרשות לי ללבוש את השמלה?"

"הוא לא החליט להרשות, הוא החליט שאת תחליטי."

"אז בסדר. הוא החליט שאני אחליט. למה?"

"אני בטוחה שאבא ישמח להסביר לך בעצמו, כשיקום."

שושי הצמידה את ראשה לזה של פיני למשך רגע ארוך.

מבטה התרכך.

"בסדר." קצה חיוך עלה על שפתיה.

"אני אשאל אותו."

הקולקציה של ליידיס עם 5% הנחה לקוראות שבי רגע! 

בלחיצה פה תגיעי לאתר, פה תוכלי לקבל את הקטלוג. לקבלת הקטלוג במייל לחצי כאן.