מעבר לדלת/ אסתר גרין

דלת הבניין השמיעה שוב חריקה מייללת, טורדנית.

כמה שניסתה היא לעולם לא הצליחה להשתיק אותה. מהלכת בצעדים אילמים לעבר המחסן, מטמינה את הטלפון והתיק עמוק בין בלוני הגז, שולפת בקבוק בניסיון לשטוף את מאורעות הלילה מעל פניה ולשוות לעצמה מראה "גולדאי" ככל שניתן.

יורדת לקומה מינוס שתיים. 'זלמנוביץ' מושיטה יד שקטה אל הידית, נכנסת על בהונות.

"גולדי, איפה היית?" אמא שלה יושבת ב"ספת ההמתנה" הקבועה, חיוורת ועייפה עם עיניים לחות, אוחזת בתהילים, אצבע תחובה לתוכם. פעם ראתה סרט על המערב, היה בו קאובוי שניסה לתפוס סוסים דוהרים עם חבל שטבעת קלועה בסופו, משהו שנראה חסר סיכוי לחלוטין. לפעמים אמא נראית לה כמו אותו מחזיק בחבל, אוחזת בתהילים החומים שלה, ומנסה לשלוח חבל שיתפוס אותה מהדהירה שלה.

היא נושמת עמוק, מייצרת סבלנות לא קיימת לשיחה הקבועה. "איפה שהייתי. למה את מחכה לי מאמי?" לא מישירה מבט, עדיין מרחמת למרות חוסר הסבלנות. "לכי לישון, זהו הגעתי".

"למה לא ענית לי? איפה היית?" היא מתרוממת אך נשארת כפופה.

"איפה שהייתי ו..." היא מחפשת את המכשיר הקטן שמזמן זרוק בתחתית התיק שנכנס הביתה, מוצאת ומראה לאמא מסך שחור נטול סוללה. יודעת שאמא רוצה לשאול את השאלות הקבועות, על העיניים והשיער, הריח ועם מי ומה? יודעת שאמא תמלמל פרקי תהילים שבורים בזמן שהיא תשקע בשינה עמוקה, ובכל אופן מפנה גב ונכנסת לחדר.

היא לא אוהבת להיות בבית. האוויר שהיא נושמת פה כל כך  בעייתי. מיום ליום היא מרגישה שהחבל הדק שהיא הולכת עליו מוחזק בסיבים אחרונים. 

בהתחלה הוציאו את שרה לאה מהחדר. שמעה את הוויכוחים שלה עם אמא ואבא. שמעה איך אבא מזהיר, בדרכו, מטיף לשרה לאה ש"כשיש 'מזיק' חובה עלינו לשמור מרחק!". אחר כך התחילו שיחות קבועות של אמא ואבא כל לילה כשאבא חזר מהשול, הן תמיד נגמרו בעיניים צבועות אדום ומשיכות אף. והשלב המחניק מכולם-המעקבים אחרי היציאות שלה. מטחי שאלות שנורו בתחילה בתוקפנות והפכו לרסיסים גוססים. 

כשהם השלימו בצער רב עם העובדה שגולדי כבר לא ממש כולה זהב, הם פשוט התחילו לאיים, להרים את הקול, להתקשר לחברות ולפזר מסרים מסביבה.

בתקופה האחרונה, היה נדמה לה שזהו, הם הרימו דגל לבן, התייאשו ממנה סופית. מחזיקים בלחלוחית אחרונה של תקווה, רק מחכים לה בלילות וחוקרים בימים.

היא מתיישבת על המיטה, לא רוצה לחשוב, על הלילה שמאחוריה, על העיניים ועל הבוקר שלפניה. היא מתרכזת ועושה סדר בין הימים ללילות, נזכרת שמחר יום חמישי, ויודעת שהיום תוכל להירדם גם בלי למשוך את השמיכה הרבה מעבר לראש.

***

גולדי יורדת מהאוטובוס, מושכת את החצאית כלפי מטה, הידיים כבר פועלות עם ההגעה לשכונה.

וכמו הידיים, גם המחשבות פוצחות במחול הקבוע של יום חמישי אותן תנועות אותו מקצב: לא להסתכל לצדדים, לא להרגיש, לא לנשום, את כבר חוצה את הימסוף הזה.

היא נכנסת לבניין במהירות ומיומנות, עולה במדרגות בלי לחשוב, ניצבת מול הדלת החומה והפשוטה: 'רבינוביץ'.

היא יודעת שבינה לבין השלווה יש רק דלת וצירים, ובכל יום חמישי מחדש, צריכה להכריח את היד שיודעת לפעול כל כך טוב בלי לשאול, להתרומם ולנקוש. וכמו בכל פעם, בשנייה שהיד מתחילה לציית, הדלת נפתחת מאליה, והרעבצן, הנמוכה והטובה עם המגבת של יום חמישי בידיים, המגבת, שמפרידה בין המטבח לעולם שבחוץ. מנגבת את יד ימין ושולחת אל עבר ידה המרדנית של גולדי, ממיסה בחום, מעבירה אותה אל הצד השני של העולם.

"הויי גולדלה, כל פעם מחדש זה עושה לי טוב על הלב, לראות אותך. נו קדימה! מה את עומדת? יש הרבה עבודה! הגזרים והתפוחי אדמה מחכים במקום הקבוע". היא מלטפת את גבה של גולדי, מרתיחה מים, מכינה את התה הרגיל ומניחה בצלחת עם שני כעכים קטנים ומתוקים, כמו כל שבוע.

הרבנית משתפת בכל המאורעות האחרונים, בשאלות שהגיעו אל הרב'ה, בברית של וקסל שלא היו להם ילדים עשרים שנה, בשכנה ממול שנפלה ורגלה גובסה, ה' יעזור וירחם... ומסתכלת עליה במבט מלא אהבה אמיתית ופשוטה כמעט כמו לקלף גזר, וגולדי מקלפת ושותקת.

לרבנית רבינוביץ אין ילדים.  גולדי, הבת של המשב"ק, היא כמו נכדה. לפני שש שנים קיבלה מתנה לבת מצווה - כל ליל שישי היא מקלפת, שוטפת, חותכת סוחטת, מקשיבה ומספרת. הלילה היחיד שהיא מוותרת על מה שנלחמה כדי להשתייך אליו. משאירה מאחוריה כיכרות חשוכים ומסכים מרצדים.

בשנה האחרונה, היא יודעת שהרבנית רואה ומרגישה שהיא מתרחקת, אך הרבנית, כמו מתעלמת ממה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא אומרת שום דבר מפורש רק מקלפת וחותכת. מקשיבה ומספרת. לעתים הייתה מישירה אל גולדי מבט קרוב ושואלת: "מה שלומך ב-א-מ-ת גולדיל'ה?" ולעולם לא הייתה מצליחה לענות משפטים שלמים ויבשים. 

הרבנית תמיד הייתה שמה יד משולבת במגבת על כתפה של גולדי ונאנחת: "אני יודעת גולדי שזה לא פשוט. אבל תשמרי על עצמך כמו שרק את יודעת לשמור. טוב?" מוסיפה עוד כפית סוכר בתה, וממשיכה לדבר ולטחון ולערבב וחוץ מכפית הסוכר והמשפט הזה בימים רגישים הכל עומד על מקומו, כמו לפני שש שנים.

כבר כמעט שנה שגולדי לא יודעת מה היא מוצאת בבית הזה, ואיך יכול להיות שהיא עדיין מתייצבת כאן. היא לא מבינה, אבל מרגישה את השקט שנברא בה עם סגירת הדלת החומה. השקט שמצליח לנגב את כל הלכלוך שהצטבר במשך השבוע, וגורם למחול השדים שרוקד בה באלימות להפסיק באחת.

כאן, לא שואלים אותה על השידוך שירד ועל אחותה הקטנה שכבר שומעת. פה מסתכלים על העיניים ולא על החצאית. רק כאן הרבנית מנגבת ידיים לפני שהיא לוחצת לה אותן ולא אחרי. גולדי חושבת על הבדיחות שהחברות מריצות ביניהן כשהיא אוחזת גזר בידיה. "המשבק"ית", הן קוראות לה, כשהיא חוזרת מ"שם", ובאופן אבסורדי במקום להכאיב ולהכעיס, זה נעים לה.

בפעמים הראשונות שהשינוי כבר נתן בה סימנים הייתה גולדי מבליטה את נוכחותה למול הרבנית כדי לסחוט ממנה הערה או גערה, אפילו רק צקצוק לשון, אבל הם מעולם לא הגיעו. סימן ועוד סימן ניקדו את גופה ונשמתה אבל היא כבר לא ניסתה לעקצץ בהם את פיה וליבה של הרבנית היא כבר למדה שהם שווים - אוהבים ושותקים וכך גם הלב שלה, שותק ורגוע.

הטלפון מצלצל :"יא" הרבנית מקשיבה, מתיישבת עם המגבת ביד, עוצמת עיניים, נאנחת. "באיזו ישיבה הוא היה? אוי אוי איפה הוא עכשיו? מה את אומרת?, תקשיבי רחל אל תיבהלי! אני זוכרת את משה מרדכי שלך חריף כמו ערימה של שיפקה וחד כמו סכין שחיטה, בדור הזה הנשמות האלה עוברות תיקון אחר, ככה גם הרב'ה אומר. קשה להם והם לא מוצאים להם מקום בישיבות הקדושות... יש להם שליחות אחרת, הם קוראים בשם השם במקומות שרחמנא לצלן לא שמענו עליהם, מה נעשה? גם שם צריכים יהודים שיעבדו... הרבנית משתתקת ושומעת את פרץ היבבות מבעד לקו. פוקחת את עיניה, שולחת מבט בלי מילים לגולדי ועוצמת שוב את עיניה. הקו שותק "אני יודעת, אני יודעת שעכשיו זה רק ירידה אבל הוא עוד יעלה בעזרת השם, לאט לאט. בואי לשלוש סעודו'ס נשיר ונדבר, ואני אמסור לרב'ה משה מרדכי בן רחל פייגא לרפואה שלימה. גם רחל גם חזרה בתשובה, אבל בעיקר רפואה שלימה, לב שבור צריך רפואה בין שאר כל החולים והשבורים. ורחל'ה את תתפללי ותאמיני בו ובמי שברא אותו. אסאך כח בעזר השם, א גוטען ערב שאבעס". 

"נשמות מיוחדות ההייבישטער שלח לנו בדור אחרון." את המשפט הזה שמעה גולדי אחרי שהטלפון כבר הוחזר למקומו.

הרבנית נשענת עוד רגע אחד יקר, ומלטפת את אוזניה. "אוי " היא נאנחת ושולחת מבט אל התקרה, "מתי כבר תשלח לנו את המשיח? האזניים של מלכ'לה רבינוביץ' כבר זקנות מלשמוע צרות של עמך ישראל". היא נאנחת אנחה עמוקה ונעמדת במרץ.

"נו שויין. מה יש לנו עוד לעשות חוץ מלהכין את השאבעס? הרי זה כמו ימות המשיח, כמה צרות ככה יש במה להתנחם, כמה נעבוד גולדי, כך יצאו מטעמים!! תשתי את התה גולדילה, שיהיה לך כח לקלף ולחתוך וצריך גם לטחון. יש עשרים בחורים בשאבעס, בלי עין הרע! הרב'ה הזמין את שיעור ג' בישיבה קטנה".

גולדי מקלפת בשקט, את הגזרים ואת המחשבות, טוחנת את הבורי ומתנחמת ברעש שמטשטש לה את המחשבות לכמה שניות.

המחשבה שגולדי ניסתה להטביע במרק, צפה. היא לא מסוגלת לספר שהיא נוסעת, היא יודעת שהיא חייבת אבל לא מסוגלת. בוחשת במרק, מנסה להשקיע פנימה את הירקות ביחד עם המחשבות שלה, קוצצת דק את הבצל שהרבנית לא תראה עיניים לחות.

גולדי נאבקת בסופה שמתחוללת בה, מנסה לעשות הכל מהר שאולי המחשבות יניחו מעט אך לא מצליחה, זיכרונות של לילות שישי רבים עפים בסופה הזו, הודפים את האטימות שהיא מנסה לאמץ. ריחות המאכלים, צעדיו של הרב'ה, שיחות הטלפון, פטפוטיה של הרבנית, השאלות עם המבטים הקרובים מידי, הכל מבעבע בה כמו המרק שבסיר הענק. למה אני עושה לה את זה? איך אני בורחת בלי להגיד?

מה פתאום! היא מגבירה מהירות קילוף, אסור שתדע! זה יכאב לה מידי! ואולי תצליח לשכנע...

הרבנית מזמזמת זמירות שבת וגולדי מרגישה שהחום נושב עד אליה ומכריע את הסופה.

"רעבצן?" היא קוראת, מחזיקה גזר שמנמן ביד לנסות להסתתר מאחוריו.

"כן גולדי, סיימת לקלף?" הרבנית מסתובבת ורואה ערימת גזרים.

"לא" גולדי מצביעה על הערימה.

"רעבצן, אני שבוע הבא.. אני לא.." היא משפילה ראש וממשיכה לקלף, לא מסוגלת להמשיך.

"מה? לא תבואי שבוע הבא?" הרבנית מתפלאת.

"אהה... לא מסתדר, רעבצן אני פשוט, אהה... זה משהו שתכננתי מראש" מפסיקה לקלף.

"גולדי, אני רגילה לידיים המיומנות שלך, רק את מכירה את הגזרים והתפוחי אדמה שלי הכי טוב, אני לא מסתדרת בלי הידיים האלה, אני כבר זקנה גולדי, זה לא זמן לתכנן תכניות" הרבנית מחייכת. "אבל אם תכננת, תכננת. תבקשי משרה לאה שתגיע במקומך טוב? ותסבירי שיש הרבה עבודה". 

הרבנית מסתובבת אל השיש וניגשת לגולדי, מנגבת ידיים, מסתכלת קרוב. "גולדי את שומרת על גולדי שלי טוב טוב נכון?" גולדי בולעת רוק יבש. המצפון שלה שולח חרב לליבה. היא נגזרת לגזרים לא כתומים. מתחלקת בין הרצון לברוח הכי רחוק לבין הרצון להישאר הכי קרוב ויודעת שזה בלתי אפשרי. שותקת, אבל יש לה כל כך הרבה מה להגיד.

"גולדי" הרבנית שוב מנגבת את הידיים. בפרידה הידיים כבר מחבקות, וגולדי ממתינה לשמוע את המילים המתוקות של כל יום חמישי אבל הפעם, היא מרגישה אכזרית. מגישה גוף קריר לתוך ידיה של הרבנית ובפעם הראשונה חשה שקרנית גם למול הטוב והיפה שיש בבית הזה.

"א גרויסע שכוייח, מיידעלא שלי. ריבונו של עולם שלח לי אותך ממש כמו נכדה, כאילו ילדו" המילים מרסקות אותה. השקית עם המטעמים השמורים "רק לגולדי'לה שלי" מכבידה עליה. גל של שנאה עצמית מציף אותה. היא זורקת את השקית בפח מחוץ לבנין של הרבנית.

בבית גולדי ממששת את כרטיס הטיסה, הוא משיב לה לטיפה דוקרנית. כמה עמלה עד הרגע הזה, הכל מחושב ומתוכנן, הכנפיים המקופלות של הבת של המשב"ק עומדות להיפרש. היא מרגישה את שערי הכלוב המוזהב שלה מסתובבים לאט על ציריהם.

***

סינגפור. מסע של שבועיים עם חמש עשרה בחורות זרות חוץ משרי שהגיעה עם גולדי. בשלב מסוים נעלמה גולדי וצצה במקומה גל. הרים ירוקים שנראים נוגעים בשמים ושמים שנראים השתקפות של הים. 

"גל, תראי איזה שמיים חזקים יש הלילה" סיגל וגל שוכבות על הגב, שומרות על שלוש עשרה הבנות הנותרות, סיגל מדברת על אסטרולוגיה וסיבובי הירח ומתחילה לדבר על ההבדלים שבין הירח לשמש. פעם היא כתבה על זה שיר. 

גל מספרת על הלבנה שהמעיטה עצמה ונתנה מקום לשמש למלוך ועל זה שאם כבר לכתוב שיר אז על זה שהלבנה נמשלה לאישה שמתחסרת ומתמעטת שהיא כלי לאור החמה ועל הזמנים וימים שמתמלאים ומתחסרים. 

"וואו, איזה יופי" סיגל משנה מנח מן הגב לצד, "אף פעם לא שמעתי על זה, משל מהמם, ספרי לי עוד." 

גל ממשיכה.

בסוף השיחה, הן כמעט נרדמות על המשמרת. "גל, את ממש מדברת על עניינים רוחניים, מזכירה לי איזה רבנית שפעם הלכנו לשמוע בצחוק ובסוף... וואלה, היא יצאה די חכמה, אתן ממש מדברות דומה. הרבנית גל. חה..."

לילה ללילה חובר, ימים מתמלאים ומתחסרים. גל מרבה בשיחות על אור וחושך, מסעות ממצרים למדבר, אופק שפותח לרחוקות ולקרובות דיבורים אחרים, משוחררים. "אאוצ' מה זה היה שרי?" המרפק ננעץ בין הצלעות של גל. "מה נסגר איתך? עוד מעט תפתחי להן צאנה וראינה עם כל המדרשים שלך, סיכמנו שלא מביאים איתנו לפה את ירושלים". היא מישירה מבט. "אני לא הבאתי כלום" היא מרימה תיק חצי ריק. "אני פשוט כל הזמן שומעת אותן מדברות דיבורים כאלה של רוחניות והתבוננות, פשוט לא מבינות כלום מהחיים שלהם שרי, רחמונעס! אני פשוט זורקת להן ת'עצמות משולחן השבת של המשב"ק..." גל קורצת לשרי ומחייכת חיוך שמכאיב לה בשפתיים. פתאום הבטן שלה מזכירה את עצמה והדבר הראשון שעולה בראש זה הצלחת עם השיריים של הרב'ה.

"קדימה אתן באות?" שקד נעמדת ומכתפת תיק. "זהו. היום האחרון למסע, נוחתים ישר לבית חב"ד והפעם גם גל באה אין לה ברירה!"

בפעמים הקודמות היא ושרי סרבו בתוקף ושכרו חדר לעצמן, אבל בסוף המסלול הזה היה רק בית חב"ד והרבה שממה.

"ובכלל עכשיו גילינו שגל רבנית כזו חכמה ומלומדת, בטח יתנו לה ללמד" היא צוחקת.

בית חב"ד. מקלחת, כביסות, אוכל חם מבושל ופנים יהודיות עטופות ומוכרות. כמה שניסתה לא להגיע לכאן לא היתה לה ברירה. 

אדישות מבחוץ, תופים מבפנים.

החברות מפטפטות על שיעור תניא שהסכימו לשמוע בלילה מאוחר על בינוניים וצדיקים, קליפות ומלחמות, שבויות ברוח ההתבוננות.

"הרבנית את שומעת?" סיגל ומיכל מקריאות לה משהו. היא מנענעת את הראש בחוזקה. "אני רבנית רק לעצמי" מחייכת במרירות "לא צריכה ספרים"... שרי מבינה את הרמז ופורשת לשינה, עייפה מלהעיף מבט על ספר חום עם אותיות מוטבעות בזהב.

שבוע בבית חב"ד, החברות מתכוונות להמשיך לעבר טרק חדש. גל לבד בחדר מדפדפת בלוח שנה דיגיטלי בטלפון. סופרת שבועות לימים ומבינה שכבר חצי שנה שגל-גולדי לא בבית ומשום מה החושים שלה לא נצבטים מגעגוע. היא מגלגלת הרבה אחורה ומוצאת את התזכורות של ימי חמישי- כאילו הייתה צריכה לשים תזכורת.... "הרבנית גל" , שתי המילים האלה שהבנות זרקו עליה בוערות בה כמו כדור אש. הכינוי הזה, המילה הזו... היא מרגישה שימי חמישי קופצים עליה מתוך הטלפון ומתחילה לספור כמה עברו מבלי שתהיה שם, החושים מתחילים לצבוט.

כמעט בכל לילה היא מבקשת סליחה. לא מאמא, לא מאבא, אפילו לא מרבש"ע, היא עוד לא מסוגלת לשוחח איתו. רק ממנה, רעבצן, אפשר מויחל זיין? איך נסעתי לך בלי להגיד, בלי לספר. השארתי אותך שם עם ערימות של גזרים ותפוחי אדמה, ואפילו לא הייתי מסוגלת לבקש משרה לאה שתבוא להחליף אותי, אף אחד לא ידע שאני הולכת. כמה דאגת? בטח התקשרת וחיפשת והצטערת וליטפת עוד קצת את האוזניים הרכות שלך ממה ששמעת. ה"כמעט איינקל" שלך ברחה בלי לדבר, ועוד לאן?! שהשם ירחם ויושיע! לא הייתי מסוגלת רעבצן, אם הייתי מספרת לך הייתי נשארת ככה בתוך הידיים שלך עם המגבת על הגב שלי עד עכשיו. דמעות חמות בריח של מרק מלוח מטשטשות את המילים וגל נרדמת רדופת חלומות על גזרים ומגבות ותה מתוק מתוק, ומטוס שטס גבוה אבל כנראה לא מספיק.

לפנות בוקר כמעט מתוך שינה היא מזמינה כרטיס מהר מהר כדי שהאצבעות לא יבגדו בלב האמיץ. זמן נחיתה משוער: יום חמישי, עשר בבוקר. היא קמה לפנות בוקר לפני שכולן יוצאות לטרק ותופסת מונית לבית הארחה בקרבת שדה התעופה. בלי להיפרד, כמו אז.

המטוס נוחת, היא לבד. כל כך אחרת מזאת שטסה. לא הודיעה לאיש שהיא חזרה. רק רצתה להיפרד, לבקש סליחה ולעזור בפעם האחרונה, לקלף ולחתוך ולקבל חיבוק ושקית. מה יהיה אחר כך? היא לא מסוגלת ולא רוצה לחשוב. היום ליל שישי. היא יורדת מהמונית 'לבושה'. שוטפת פנים בקרן רחוב, מנסה כמו בלילות ההם, להראות "גולדאית". הריח מדגדג לה באף, הלב יוצא במחול והחבל של התהילים של אמא מרגיש קצת חנוק בצוואר. היא נשטפת במבול של זיכרונות. רצונות וחלומות שנופצו ושטרם נחלמו אבל הרגליים מוליכות למקום היחיד שבו ידעה שקט. היא יודעת שסמטה מפרידה בינה לבין המדרגות והדלת. ממשיכה לצעוד, לא חושבת על כלום.

הסמטה נגמרה, היא מרגישה את המקלף ביד, רואה את המגבת של יום חמישי וכל כך ברור לה, שאחרי ככלות הכל הרעבצן שלה תהיה מאושרת לפגוש בה כמו שהיא, רחוקה מרחק שנות אור. מרגישה חבוקה בתוך שתי ידיה הפשוטות, רואה את קמטי השמחה ליד העיניים הטובות.

גולדי נעמדת מול הכניסה, מרימה מבט מרוגש. ואז מבחינה בה, פותחת עיניים גדולות שרצות על המילים הקטנות ומבקשת לא להאמין למה שהיא רואה. הכאב והבדידות שכל השנים הלמו ברקע חייה משתלטים על האיברים. היא רואה רק שחור ומר לה בפה, היא רוצה לצרוח, צרחה כזו שישמעו עד בית חב"ד בסינגפור, שתגרום לכל הציפורים שמוטות הכנף להתעופף . הכל מטשטש סביבה, פניה רטובות וקצב נשימתה הולך והופך מהיר ובלתי נשלט. הלב שלה ביחד עם חוט התקווה האחרון שהיה תפור אליו מתנפץץ מול הכניסה לבית השלם ביותר שהכירה.

מודעת אבל ענקית עם עשרות מילים קטנות קיבלה אותה לפני הדלת החומה והפשוטה. היא לא מצליחה לקרוא כלום חוץ מ"הרבנית הצדקנית מרת מלכה רבינוביץ עליה השלום".

היא מתיישבת בפינת הרחוב, לא מפחדת ממבטים, לא רואה אותם. היא בוכה בכי שבור ומתייפח על כל מה שהיתה צריכה לבוא כדי להיפרד ממנו.

היא לא נושמת, לא חושבת, לא רואה. יודעת שהדלת האחרונה שביקשה לפתוח נסגרה בטריקה עזה מול פניה. היא מרימה עיניים אל מודעת האבל ושולחת מבט פרידה מלוח. כמו המרק של שבת.

שואלת בלחש דומע:  "רעבצן, מי יפתח לי את הדלת עכשיו?"

גם את רוצה להרוויח טוב יותר? לחצי כאן.