עברייקוס: יצירה מונומנטלית לחנוכה

יש ספרים שאני מצטערת שלא זכיתי לכתוב אותם בעצמי...

כזה למשל הוא הספר החדש של ש. פאם: 'עברייקוס'. 

על הספר המופלא הקודם שלה - עניה סערה - כתבתי פה בעבר, אבל עכשיו, בספר השני שלה עמדתי משתאה. ממש.

זהו ספר שהוא לא פחות מיצירה מונומנטלית שמצליחה לחבר ידע תורני, עובדות היסטוריות עם הסתכלות בהירה - אבל העיקר: סיפור מרתק!

פאם מספרת את סיפורה של משפחה אחת בזמן מלכות יון.

אחינועם, אמא של חננאל ודינה לוקה בשיגעון, וכולם עומדים נבוכים ומזועזעים מול המצב.

חננאל ודניאל עוברים לגור אצל האישה השניה של אביהם - שלומית. המארג המשפחתי כולו מתערער, והבית עובר רעידת אדמה משמעותית. כל זה בתוך רעידת האדמה שמעורר השלטון היווני בארץ עם הניסיון לנתק את האומה מהקשר הפועם לתורה.

אימהות נתלות עם תינוקותיהם הרכים שזה עתה נימולו, מערות של יהודים שלומדים תורה בסתר מועלות באש על יושביהם, אבל יותר מהכל - רעידת האדמה האמיתית מורגשת בלב.

מה יקרה עם חננאל, שמחפש מפלט מהמועקה המשפחתית בדמות אמא שלא מזהה אותו - באצטדיוני יון המפוארים?

האם יהיה מותר להשתמש בחכמת הרפואה היוונית כדי להקים את אחינועם על הרגליים?

האם יצליח העם היושב בציון לגבור על אויבי הגוף, הנפש והרוח וללחום את מלחמת ה'?

והנה ציטוטים נבחרים מהספר:

"מדוע באמת לא ידחו מעט את הברית? מפני מה העניין כל כך בהול בעיניהם? וכי כה נחוץ למול אותו לשמונה?

ומה הסיבה, למען השם, שרק היא סבורה כך??

האם כל השאר סומים המהלכים בחושך? אין בהם אף אחד שרואה כמוה את החיים, שזה עתה החלו לרחוש בגוף הזעיר בעל הזרועות והירכיים הדקיקות?"

"חננאל משך בכתפיו וקמץ את שפתיו בחוזקה. הכול טוב ויפה , כל עוד אלו דיבורים בעלמא. לא כאשר במרחק לא רב מכאן מוטלת אישה כבר ארבע שנים בזרועות השיגעון. ארבע שנים! כמעט אלף וחמש מאות ימים! ולחכמי אתונה יש עבורה עצה! האם בשל המלחמה הזו של כלל ישראל, עליו לאבד את אמא שלו?!"

"עיניו של שאלתיאל חלפו על פני חבריו. שבעת אלפים במספר יצאו לקרב – ושבעת אלפים נותרו. איש מהם לא נפל במלחמה. מאחוריהם, בהרים ובגאיות שכבו מתים תשעת אלפים חיילים סלאווקים, והשאר התפזרו לכל אשר תישא אותם הרוח"

"שלוש עשרה פרצות פרצו הרשעים בבית המקדש", הוא הניף את ידו לעבר הסורג השבור, "ובכך פקעה קדושת הבית, וגם טמאי מת שנכנסים אליו אינם מתחייבים כרת". קולו היה מדוד ושקט, בכוח כבש את סערת רוחו. שאלתיאל חש כאבל העומד לפני קברן הקורע את דש בגדו.

שאלתיאל החליק את שפמו וחפן את זקנו. "הניצחון המוחלט על יוון עודנו רחוק, אך בינתיים איננו יכולים להפסיק להודות על הנס הגלוי שנעשה לנו בהדלקה הפלאית של המנורה וכן על ניסי המלחמה שנעשו לנו עד כה".

על הימים ההם, לזמן הזה...

בלחיצה פה תוכלי לקרוא באתר של יפה נוף