את עליה השלום כתבה סופרת חדשה.
כן, חדשה.
תשכחו מכל מה שידעתן על דבורי רנד: שהיא יודעת לכתוב בעיקר רציני, כבד ועמוק, שהיא אלופה בלגעת בעצב בידיים חשופות ולעבד אותו, שהספרים שלה גורמים לרגשניות שבינינו לבכות...
כן, גם עליה השלום מביא לידי בכי - מצחוק.
ואם לא נתקע צחוק בפה, אז סבתא סוזי תדחוף איזה בריוש עסיסי או החמות - קלופס בלתי אכיל.
לא, זה לא ספר הומור, ובין השורות, וגם בתוכן, תמצאו את דבורי רנד המוכרת: העמוקה, המתבוננת, הלא מוותרת לאף דמות שלה - אבל בהחלט בשינוי אדרת (או ערדליים, תלוי את מי שואלים).
סבתא סוזי, אישה זקנה וערמומית מנצחת מהשמיים על המשפחה שלה, או כמו שקוראים לה בעליה השלום: השבט.
כאן בעולם הזה מנצחת החמות: ביחד עם הקלופסים הרוטטים היא מנהלת את כולם, חייבת לנהל את כולם.
בתוך העיסה העסיסית הזאת נדחסים אביגיל ההגיונית, נמי הדרמטית (וזאת לא מילה מספיק דרמטית כדי לתאר אותה), חמדי המייללת, ועוד דמויות רקע שבאות לעזור: דוד שמואל, רפאל, מיכאל - כולם מריונוטות על חוטים שרוקדים סביב מדורת השבט.
אבל מה קורה אם מישהו נחנק מהעשן? או שלמצער הקלופסים נתקעים לו מדי עמוק בחיים?
האם הוא יצליח להשתחרר מהריקוד המשפחתי הדביק והטורדני?
האם לפעמים צריך להתרחק כדי להתקרב?
האם אביגיל השפויה היא הצודקת? או שגם לנמי יש מה למכור?
האם סבתא סוזי ידעה למה היא תוקעת את הנכדות שלה תחת אותה קורת גג, או שהיא לא חזתה את המהלכים מראש?
האם המטרה שלה הייתה לגרום למריבה? או שדווקא, כפרה, עליה השלום?
כל אלו ועוד מדלגים בין הפוף בסלון לבין החצר של סבתא סוזי, שאם תסתכלו טוב תוכלו לראות אותה מרחפת סביב, רוקעת במקל שלה, ואפילו שולחת מתכונים מהשמיים.
ספר רק לאנשים (לא) רציניים.
בלחיצה כאן תקראו מה כותבים על הספר באתר של יפה נוף
לקריאת הראיון עם הסופרת מיה קינן על פדהאל לחצי כאן.