אי אפשר להישאר אדיש מול הספר "רואה אותך בעיניים עצומות", ספרו של משה מידלר.
העולם היום מלא בספרי 'העצמה'. מנטורים/ מאמנים/ מפזרי מנטרות מחזקות (ולפעמים גם יעילות) שתפקידם לעזור לאנושות בעידן הכי מרופד ומלא בשפע מאז ומעולם, אבל למרות זאת נדמה שכמות האנשים המאושרים רק הולכת ופוחתת, והנפשות רק חלשות יותר.
כשקוראים את סיפור חייו של משה מידלר, נראה שאולי זה דווקא בגלל השפע, החיים הנוחים מדי, והיחס המלטף והעוטף לדור הבא.
משה מידלר, עיוור ונכה מלידה מוכיח שאפשר להתעקש לבחור בחיים, שאפשר להתעקש לבחור באופטימיות, שאפשר להתעקש ולהתקדם בכל מצב.
והנה פרק אחד ששלפתי מאמצע הספר שמשקף את הסיפור כולו:
"הרצפה בבית סופגת אותי אליה בחבטה עמומה, והקביים שוכבים לצדי ובוהים בי כאילו הייתי מחזה. ברגע הראשון אני מנסה לקום, אבל מהר מאד מתברר לי שזה קשה מדי, ואין לי כוח לכלום.
הדמעות משיגות את האנחות. אולי ילד בן שמונה גדול מכדי לייבב, אבל לי לא אכפת כעת מכלום. הכאבים חזקים מכל מה שיש לי, ומכל מה שאני תמיד.
"אבא, נפלתי", אני בוכה, "איי... כואב לי... די... לא יכול כבר..."
אף אחד לא בא לעזור. אני מגביר את הווליום. "נפלתי... אבא, בוא להרים אותי... כואב לי... אימא..."
אבא במטבח, שותה ומעשן. נו, שיבוא כבר... "אבבא… אבאאאא....". שלולית קטנה מצטברת תחת פרצופי. לשוני מתלחלחת מן המליחות.
סוף סוף עונה לי אבא משהו מהמטבח. אני שומע המום את תשובתו "תקום לבד".
הוראה של אבא זו הוראה שאיני מעז להפר. הערכתי אליו הייתה כה גדולה, עד שכל דבריו היו קודש עבורי. כשהרגשתי שהוא מסתכל אליי, דימיתי תמיד שהשמש בכבודה ובעצמה באה להציץ בי...
אני מנסה שוב את כוחי, אבל הקיר מחליק תחת אצבעותיי, ומותיר אותי חבוט ופגיע יותר מאי פעם.
"אני לא מצליח". מסיבות מובנות, קשה לומר שהדמעות מסמאות את ראייתי. בכל זאת הן מרטיבות את קולי והופכות אותו לבליל של יפחות כאב.
ואבא עדיין לא בא.
אני מנסה שוב לתפוס במשהו, אבל הכאב האיום ברגליי המכווצות שולח גלים כאלו, שאני מתקפל וצורח כמעט בלי שליטה.
למה לאף אחד לא אכפת ממני? למה אף אחד לא בא לעזור??
אחרי חמש עשרה דקות של צרחות, אין לי כוח גם לזה. אני מתכדרר על הרצפה, וכעס איום מרעיד את שרירי הלסת שלי.
במטבח ממשיכים החיים לשקשק ולקשקש כרגיל. הם רעים כולם. מתגנבת אליי מחשבה. מה אכפת להם לבוא רגע? מה יקרה אם יפסיקו לשתות את הקפה שלהם?
אני שוב בוכה, ומרגיש כל כך לבד.
לבסוף קולטות אוזניי את פסיעותיו של אבא יוצאות מן המטבח.
תקווה מתעוררת בי.
"אתה עוד כאן, משה?" לשונו מצקצקת בקצב של פליאה גדולה. "בדיוק באותה תנוחה כמו לפני עשרים דקות? למה אתה לא קם? הרי אמרתי לך שתקום לבד!"
אני מנסה לדבר כמו ילד בוגר. "אני לא יכול לקום, אבא. אני לא אומר סתם. אני באמת לא יכול. יש לי כאבים איומים. איומים. איומים". התנשמתי כמו בלון שתקעו בלועו מחט. המילים מתרסקות בלשוני ליללה ארוכה ועצובה.
"חבל, משה", אומר לי אבא, "חבל על הדמעות וחבל על הבכיות. אם לא תקום לבד, אתה עלול להישאר כאן. תנסה שוב ושוב ושוב, עד שתצליח".
אני מנסה שוב ושוב ושוב – ולא מצליח. מתגלגל, תופס את הרגליים ומנסה להרפות קצת את הכאב הנורא הזה ברגליים ובלב.
ארבעים דקות אני שוכב כך על הרצפה. בוכה ומפסיק, נאנח ומתייאש, מנסה ולא יכול.
אחר כך אני מרגיש במפתיע את הבל נשימותיו של אבא לידי, קרוב-קרוב.
"אתה עושה לי מבחן, משה, אה?" הוא חופן בידו הגדולה והחמה את סנטרי הרטוב. "אתה בודק אם אני אוהב אותך, אה?"
אבא שותק קצת, וממשיך "אז אני רוצה להסביר לך, שאני אוהב אותך מאוד. מאוד מאוד אוהב. אבל דווקא משום שאני אוהב אותך, אתה תצטרך לקום לבד".
אחר כך הוא הולך משם, ואני מנסה עוד כמה ניסיונות נפל, ואחד אחרון שמצליח.
אני יושב על מיטתי מותש מהדמעות, מרוקן מכוחות – אך אין בי עצבות.
אבא מתיישב לצדי, מחבק אותי ומלטף את גבי. "אתה נהדר", הוא לוחש לתוך אזני, "גיבור אמיתי".
נשימותיי חוזרות לסדרן הרגיל, אבל אבא עדיין לא עוזב אותי.
"אני צריך לדבר אתך". משהו באוויר נעצר ביראת כבוד, אני בולע את מילותיו.
"אתה צריך להיות מוכן לחיים. זה הכול. אתה צריך להבין, שאני לא אחיה כל הזמן, וגם אימא לא תחיה תמיד. אתה צריך להיות איש עצמאי. איש שנושא את עצמו".
קולו מתגבר. "אתה צריך להיות איש שמתעקש כל הזמן לטפס למעלה, משה. אין לך אפשרות ליפול, משום שאין באמת מישהו שיכול תמיד להרים אותך! יהיה לך אותי עד מצב מסוים, ויש לך גם את אימא עד גבול מסוים. אנחנו לא נהיה כאן בשבילך כל החיים, ואתה צריך להתכונן לזה".
ברור לי שבאותו רגע לא ראה אבא מולו ילד בן שמונה, למרות שזה בדיוק מה שהייתי".
והנה עוד קטע מכונן שמשה כותב:
"ספר זה, על כל הנכתב בו, הוא קריאה שאני מבקש לקרוא ממקום מושבי על כיסא הגלגלים שלי. אין לי רגליים לרוץ בהן בכל העולם, אין לי שופר שביכולתי לתקוע בו כדי להקיץ נרדמים משנתם, אך אל תוך הדפים הללו ירקתי את דם לבי, את הזעקה הפנימית שבתוכי הקוראת לכל אחד מאתכם:
עצור לרגע את הריצה היומיומית הבלתי פוסקת! חדל ללכת כמו כבש בתוך עדר, בלי מחשבה!
התבונן על חייך, בדוק את היעד שהצבת לך. האם הוא גבוה מספיק? האם לא הסתפקת בקטן? נסה להקדיש עוד טיפ-טיפה מחשבה לעניין התפקיד היסודי שלך, והקדש תשומת לב לשאלה המהותית של 'מה הייעוד שלך כאן בחיים'.
כל אחד מאתנו בא לעולם מכיוון שהוא מיוחד, ומשום שיש לו תפקיד שאף אחד אינו יכול למלא במקומו. הוא מיוחד – שהרי הוא היחיד שיכול לעשות את הדברים נכון ולבצע את התפקיד.
זו השליחות וזה הייעוד שלו בלבד! ככל שארצה, לעולם לא אוכל למלא את התפקיד שלכם, וגם אתם, ככל שתרצו, לעולם לא תוכלו לעשות את התפקיד שלי.
לאחר מענה לשאלות הייעוד הללו, מגיע זמנו של השלב השני, הדורש מאיתנו להתבונן בעצמנו ולהשיב: מה עשינו עד כה כדי לכבוש את היעד הזה? - ומה עוד צריך להיעשות? והתשובות?
הן כבר פרק בפני עצמו…"
ומילות הסיום של עורך הספר, הרב יעקב פוזן, מסכמות את הכול:
”הלל – מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום – מחייב את העשירים, יוסף – מחייב את הרשעים“ (יומא לה ע“ב) ומשה מידלר, ללא ספק, מחייב את בעלי האתגרים".
ואני מוסיפה: את כולנו.
בלחיצה פה תגיעי לעמוד הספר באתר של יפה נוף.